מאת:אור

לפני כשבועיים הכריז המאמן שילון על חודש המהירות, בדומה לשבוע אמריקה בשופרסל, ושנת אינשטיין במדע. עד לא מזמן, לפני קצת יותר מעשרים טורים, המהירות היתה מילה גסה. באותם ימים השיעור החשוב ביותר שהשכן לימד אותי היה לרוץ לאט, או ליתר דיוק לשלוט במהירות הריצה. בהתחלה כל מה שרציתי זה לסיים, ומתוך שאיפה זאת היתה לי נטייה לרוץ בקצב מהיר יותר, כדי להתקרב בזמן הקצר ביותר לנקודת הסיום. לרוב מה שהיה מגיע במהירות היה העייפות הפיסית, לעיתים קרובות הרבה לפני סיומה המיוחל של הריצה. נדרש לי זמן ללמוד שקצב קבוע ומתון הוא הדרך הטובה ביותר להבטיח שהכוחות ישמרו לאורך כל המסלול, וכך ימנע הצורך לעצור באמצע למנוחה בהליכה עקב התשישות. באותם ימים השתרש מושג שמלווה אותי ואת השכן עד היום ונקרא "אפקט רמבו", אפקט רמבו הוא מצב בו הרץ המתחיל מתעלם ממשאביו המוגבלים ונוטה להאיץ ולחלוף על פני הרץ הוותיק ממנו. מי שנתקף באפקט רמבו לוקה בעיוורון זמני ליכולותיו, עיוורון עליו ישלם באותה תשישות שתקדים לבוא.

מי שמתחיל להתמכר למהירות מגלה כעבור זמן לא רב עד כמה היא נוטה להיות יחסית. יש מהירות אחת לארבע מאות מטרים, ואחרת לשמונה מאות, ולקילומטר, שלא לדבר על המהירות לעשרה קילומטר שהיא כבר סיפור שונה לגמרי. יש מהירות לריצת אימון ויש קצב של תחרות. יש מהירות של עליה ומהירות של ירידה. יש מהירות של ריצה על מסלול באיצטדיון, יש מהירות של ריצה על כביש ויש מהירות של ריצה בשטח, וזה בלי להזכיר את המהירות של ריצה במכון הכושר על ההליכון, זאת עם המזגן וזאת שבלעדיו.

בשבוע שעבר הצלחתי לרוץ עשרה קילומטר בחמישים דקות על ההליכון במכון, ובאותו שבוע ממש, בשעה ועשרים של ריצת שדה עם עליות באדמה טרשית בקושי סיימתי אחד עשר קילומטר. ביום חמישי באיצטדיון סיימתי שתיים וחצי הקפות, כלומר קילומטר, בארבע דקות וארבעים שניות, הרגשתי כמו שיאן עולם ובו זמנית ידעתי שברגע שאנסה לתרגם את זה לריצת הבוקר ברחובות תל אביב, הניסיון יכשל.

כשהמהירות מופיעה, כמעט מיד מגיעה יחד איתה אחותה המכוערת התחרותיות. התחרותיות אינה רק מכוערת אלא גם בוגדנית. אקח לדוגמא את העיתונאי איתו אני רץ לעיתים מזומנות. הריצות עם העיתונאי הן מבחינתי ריצות שיחרור אך לו הן אתגר מכלה כוחות, ולמרות זאת הוא מצליח פעם אחר פעם להותיר אותי מאחור כאשר אנו מכריזים על ספרינט הסיום. התנסות זאת חשפה בפני את אי התלות בין הכושר לרוץ מרחקים גדולים, ליכולת להתעלות ברגעים בודדים למהירויות גבוהות במיוחד, מסקנה שאני מנסה להתנחם בה כל פעם מחדש כשאני מתבונן בגבו.
המהירות גם מאלצת אותי להתמודד עם סוגיות של מוסר ואחריות חברתית. כשאני רץ באימון באיצטדיון, לעיתים אגלה כי אני מסוגל לרוץ מהר יותר מאותו פרטנר שאליו נצמדתי בתחילת הריצה, ואז עולה השאלה האם להקריב את הרעות שהתחילה להתהוות, ולשעוט קדימה בכל המהירות האפשרית רק כדי לזכות בסוף במבט של הערכה מהמאמן. הייתי רוצה להיות מסוגל לספר שתמיד אני מעדיף את הקשר האנושי על ההשג התחרותי. לשתף בהבנה שמה שחשוב זה להישאר לצידו של מי שאתה רץ איתו, ולוותר על התחושה המתוקה של הניצחון, כפי שהייתי מקווה שינהגו בי. לאמר שרק הניצחון על המגבלות האישיות שלי חשוב לי, ולא הניצחון על מי שרץ לידי. אבל למרבה הצער אינני יכול לאמר זאת. קדחת המהירות תוקפת גם אותי לעיתים קרובות, ואז אני מסתער קדימה במלוא כוחי, משאיר את התובנות הבוגרות שלי מאחור, ובפרץ של תחרותיות ילדותית, בוחר במהירות על פני הרעות. לכבוש את היצר זה חשוב, אבל לפעמים להתמכר לו זה הרבה יותר מרגש.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.