5 דברים על אליוד קיפצ'וגה שינסה לרדת שוב משעתיים במרתון

הספורטאי, חובבן ומקצועי כאחד, נידון להיטלטל בין שני קצוות, בין שני כוחות: כוח המשיכה של ההצלחה וכוח הדחייה של הכישלון. בין הפיתוי לקחת סיכון ולהיכשל ובין הפיתוי של לרוץ על בטוח ולא להיכשל. מאבק זה בין שני הכוחות בא לידי ביטוי במשחקים האולימפיים כשרואים "ריצה טקטית" שזה שם קוד לריצה שבה האינטרס אינו קביעת שיא עולם וגם לא שיא אולימפי, אלא האינטרס הוא להיות האלוף האולימפי ולזכות במדליית זהב.

זה ההסבר לכך שלפעמים קצב הריצה של הדבוקה הראשונה בתחרות הוא איטי באופן משונה ביותר והרצים מקווים להשיג הכרעה רק בשלבים האחרונים של הריצה. זו גם אחת הסיבות לכך שהתוצאות של ריצת המרתון במשחקים האולימפיים נמוכות באופן משמעותי ביותר מהתוצאות בריצות המרתון בערי העולם. בכל האוליפיאדות רק 11 רצים ירדו מתחת לזמן של 2:10 שע' והשיא האולימפי הוא 2:06:32 של סמואל וונג'ירו ז"ל. זאת, כשיש כבר עשרות רבות אם לא מאות של רצים שירדו את מתחת ל-2:10 שע' ותוצאת המרתון הטובה ביותר מהירה בזמן של 3:35 דקות מהתוצאה הנ"ל – הפרש של יותר מקילומטר של ריצה. בהיעדר תמריץ כספי ישיר הקשור לתוצאת הריצה, המטרה היא לסיים ראשון את המרתון.

אותה דילמה באה לידי ביטוי גם במרתונים היוקרתיים. לדוגמה, במרתון לונדון הזוכה במקום הראשון קיבל 55 אלף דולר על שחצה או חצתה ראשונה את קו הסיום. בונוס נוסף של 100 אלף דולר על תוצאה שהיא פחות מ-2:05 שע' ובונוס נוסף של 25 אלף דולר על שבירת שיא מסלול העומד היום על 2:03:05 שע' ושאותו השיג אליוד קיפצ'וגה. חישוב פשוט יראה שהפוטנציאל המרבי הוא לזכות ב-180 אלף דולר. לא רע עבור עבודה של שעתיים. לא רע גם אם העבודה קשה. הסכום הכספי אינו התגמול היחיד, אלא נגזרים ממנו תגמולים רבים נוספים כמו הזמנות למרוצים אחרים, חסויות, פוטנציאל השתכרות עתידי, בקיצור הרבה מאד כסף. במצב עולם כזה, התמריץ לקחת סיכון בצורה של קצב ריצה מהיר באופן משמעותי משיא המסלול הוא שלילי. הסיכון גדול מהסיכוי. לא רק הסיכון שבאבדן הפרס הכספי אלא גם הסיכון באבדן היוקרה הנלווית לתואר "מנצח מרתון לונדון" או ברלין, ניו יורק, בוסטון וכו'.

האם פעם הוא יצליח? אליוד קיפצ'וגה | צילום: Erik van Leeuwen

הישגו העצום של אליוד קיפצו'וגה, הענק הקנייתי שגובהו 167 ס"מ, היה בשינוי מאזן הכוחות העדין הזה. בשבירת התהליך האינקרמנטלי (תוספתי) שבו זמן המרתון משתפר אט אט, כתוצאה מתחרות מחושבת בין רצים מחושבים המודרכים על ידי מאמנים מחושבים. קיפצ'וגה, זה ממרתון לונדון שהזכרתי לעיל, בתמיכת ה"חברה-שאסור-להגיד-את-שמה", עשו לא פחות ממהפכה וגרם לרבים, כמאמר הרב ווייז, לחשב מסלול אבל יותר חשוב מזה, זמן הגעה, מחדש. בהתבסס על ניתוחים סטטיסטיים של האתר "ראנרס וורלד" שנעשו לפני התחרות, התחזית שלהם היתה שהשיא של שעתיים יישבר בשנת 2075.

באירוע הזה נכתבו מחדש דפי ההיסטוריה ולא רק בגלל הישגו הספורטיבי. שינוי דרמטי שבו כללי המשחק מוגדרים מחדש: אז מה אם אסור להחליף פייסרים תוך כדי התחרות? אז מה אם המסלול מהונדס במיוחד למרתון? אז מה אם השיא לא מוכר באופן רשמי? העובדה שקיפצ'וגה רץ מרחק של מרתון בזמן של 2:00:24 היא עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה, גם אם השיא אינו מוכר באופן רשמי. אמת, תנאי התחרות הונדסו באופן מלאכותי ואפילו מועד הזינוק נקבע כך שיהיה הטוב ביותר, אבל, וזה אבל מאוד חשוב, לא היתה שבירה מוחלטת של הכללים. שבירת הכללים היתה בניגוד לתקנון אבל לא בניגוד לאמות מידה הנתפסות כספורטיביות. במלים אחרות, המסלול לא היה בירידה, מאווררים ענקיים לא דחפו סילוני אוויר בגבם של המתחרים, המסלול לא היה טרמפולינה אחת גדולה וגם לא היה שימוש בסמים. התוצאה אמנם לא עומדת בתקנות מחד אבל נתפסת כלגיטימית מבחינה ספורטיבית מאידך.

שינוי נוסף, לא פחות מהפכני הוא של שבירת ההרמוניה הזוגית רבת השנים בין דגל הלאום שחי לצדו של לוגו המותג. הרמוניה זו שקובעה לפני שנים רבות במשחקים האולימפיים בהם המשתתפים מתחרים תחת דגל הלאום הרגילו את הצופים לספור מדליות של מדינות, הגמוניה של מדינות במקצועות ספורטיביים, לראות דגלים ולשמוע המנונים והזלת דמעה ביחד עם הדגל שייצג כל ספורטאי. כל זאת, כשלצדם לוגו המותג, בולט אבל אילם, נוכח אבל מוצנע. ההרמוניה הזו הוחלפה בשלטון יחיד, במונרכיה, שלא לומר בדיקטטורה של שם המותג. מי ידע שאליוד קיפצ'וגה קנייתי? מי ידע שהשניים האחרים שזינקו אתו היו מאתיופיה ומאריתריאה? מי יזכור את שמם? ומי לא יזכור את שם החברה שארגנה את התחרות הזו?

קארל מרקס צפה שהמהפכה הסוציאליסטית לא תהיה לאומית אלא אוניברסלית. הוא חשב שללא קשר לשייכותם הלאומית, האינטרסים של הפרולטריון הנאנק תחת הקפיטליסטים, יגברו על תחושת הלאומיות שלהם. אמונתו זאת הובילה לקריאתו הנרגשת שחותמת את המניפסט הקומוניסטי בקריאה "פועלי העולם התאחדו!". בפועל, מרקס טעה. מלחמות העולם שלחו לשוחות הקרב את הפרולטרים, את עובדי בתי החרושת של אנגליה מול עובדי בתי החרושת של גרמניה, אחים למעמדם החברתי אבל אויבים אכזריים בשליחות מדינתם. הלאומנות הביסה את הסוציאליזם. אבל, כפי שמרקס המתהפך בקברו גילה, הלאומנות הובסה על ידי הקפיטליזם. לנגד עינינו המשתאות, דגלי קניה, אתיופיה ואריתריאה נעלמו מהשטח ואת מקומם תפס דגל אחר, אמנם אדום כדגל הקומוניסטי אבל בהחלט לא סוציאליסטי. בתום המרתון סיבוב הניצחון המסורתי עם הדגל הקנייתי נעלם. המותג הוא המלך וכראוי למלך, הוא המלך היחיד. רצי העולם אכן התאחדו אבל הם עשו זאת תחת דגל הקפיטליזם האדום והלוגו הלבן.

דניאל קרן | מייסד מועדון רצי תל-אביב ומחברו של "ספר הריצה השלם"