כל החודשים האחרונים העמיד רן מטרה ברורה לקראת מרתון טבריה. המטרה לא הושגה, אך מה כן השיג רן?
מאת:רן שילון
אז לא עמדתי ביעד שלי למרתון טבריה, אבל האם הרווחתי משהו מהריצה? אם יש לכם סבלנות, קראו את הפוסט שלי עד תומו. וסליחה אם הפוסט הזה יהיה קצת יותר טכני מהפוסטים הקודמים שלי.
באמתחתי מאות תחרויות לאורך השנים – מריצות של 5 ק"מ, דרך טריאתלוני ספרינט וכלה במרוצי הרפתקאות בני מספר ימים ברחבי העולם. אם יש משהו שלמדתי לאורך השנים הוא שאני זקוק למספר ימים לעכל את החוויה – אם טובה ואם רעה.
חשבתי מספר ימים על המרתון של שישי האחרון וגיליתי שהפעם, מה שהרגשתי על קו הסיום הוא מה שאני מרגיש מספר ימים אחרי – אהבתי את הריצה! נהניתי מכל רגע בה. נשארתי רעב לאימונים מפרכים יותר ולתחרויות נוספות.
צילום: שי שילון
אבל.. נתחיל מההתחלה.
קו ההתחלה בטבריה הוא כמו מפגש מחזור עבורי. אני מכיר חלק גדול מהרצים שמסביבי ואנחנו עומדים ומקשקשים בהתרגשות – איך נרוץ ומה נעשה במהלך השעות הקרובות.
כן, אני מתרגש. התרגשות טובה שלא חוויתי תקופה ארוכה והתגעגעתי אליה. מאוד, מסתבר.
יוצאים באיחור (אופנתי) של חמש דקות ואנחנו בדרך.
לפני תחילת הריצה, כשאני מתכנן את התחרות שלי כבר ברור לי שאני לא יכול לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי – לא ארוץ הפעם מתחת ל 2:50 ולכן צריך לקבל החלטה איך כן לרוץ
שתי אפשרויות עומדות בפני:
– להיות שמרן ולרוץ עם הפייסר של ה 3 שעות ולנסות להגביר בקילומטרים האחרונים
– או לרוץ "מהנשמה" – ז"א – לרוץ כמו שאני אוהב – בדיוק כמו שמתואר בסרט מבצע סבתא – להתחיל הכי חזק שאני יכול ולאט להגביר
אני תמיד אומר שכאשר רצים בהרים, קיימים שני חוקים:
– החוק הראשון הוא שתמיד צריך להשאר על השבילים המסומנים
– והחוק השני אומר שכאשר יורדים מהשבילים המסומנים חווים את החוויות הכי יפות בריצה
אני, כמובן, בוחר באסטרטגיה השנייה ואחרי מספר דקות מוצא עצמי רץ בקבוצה של יערה זנגי.
רוח הפנים ביציאה מטבריה חזקה וברור לי שהיא תשפיע על הריצה לפחות עד עין גב לנקודת הסיבוב. אני מחליט לנסות ולהישאר בקבוצה זו ומקווה שאצליח להחזיק איתם עד לקילומטר ה-30 לפחות, עד הישורת האחרונה לפני טבריה. אנחנו גומעים את עשרת הקילומטרים הראשונים בפחות מ 41 דקות וממשיכים בקצב. אני "מתחפר" מאחורי הרצים ומקווה שיסתירו מפניי את הרוח החזקה. הריצה לא קלה אך אני רגוע ונהנה מעומס העבודה. אוכל ושותה כמתוכנן.
לקראת הסיבוב בעין גב, אחרי כ-20 ק"מ, העומס גדל ואני מרגיש שכבר לא מצליח יותר להחזיק עם הקבוצה שרק מגבירה את מהירותה. הקבוצה הולכת ומתרחקת ואני נשאר עם עצמי.
תוכניותיי להחזיק עם הקבוצה עד ה-30 נגוזו.
מה עושים עכשיו?
מסתובב בעין גב אחרי 1:27 ש'. הרוח בדרך חזרה היא רוח צד\גב ולכן לא מפריעה יותר, אבל המחיר על הקילומטרים הראשונים הוא כבד ועכשיו הגיע הזמן לשלם אותו.
אני מצליח לנתק את מחשבותי מהריצה עצמה ולנתח את מצבי – אני מגלה שאני נהנה, אני פורח, אני בהיי!
אני מחליט להמשיך לרוץ הכי טוב שאני יכול ולראות כמה עוד אני מסוגל לסבול את המחיר של ה-20 הראשונים.
קצב הריצה שלי יורד אבל אני עדיין רץ בקצב המהיר מ-5:00.
רצים רבים מהצד השני קוראים בשמי ומאחלים לי הצלחה – הם גורמים לי שמחה רבה אבל אני לא מרגיש כל לחץ אלא מרגיש באנרגיות החיוביות שהם (אתם) שולחים לעברי.
אני שמח!
ממש שמח!
אחרי 25 ק"מ מחליט שאין עוד צורך בג'לים, מכיוון שקצב הריצה שלי ירד ופשוט ממשיך לרוץ לי בהנאה מרובה – הרגליים כואבות, השרירים מדולדלים כבר אבל אני פשוט מאושר!
זוהי בדיוק ההרגשה שאני כל כך אוהב בריצה.
זו הסיבה שבגללה אני רץ – היכולת לנתק את הראש מהגוף.
ככל שעוברים הקילומטרים, אני מרגיש רעב יותר – רעב יותר לאימונים מפרכים יותר, רעב יותר לתחרויות נוספות.
המרחק אינו מפחיד אותי כלל ולמעשה אני חושב בשמחה רבה על התחרות הבאה שלי. בחודש הבא בארה"ב – ריצה של 55 ק"מ בהרי מואב במדינת יוטה. אני מרגיש שהריצה הזו היא ריצת הכנה נהדרת. לא משנה כמה קשה אני עובד, אין לי בעיה להמשיך לרוץ עד בלי סוף.
אני חוצה את קו הסיום אחרי 3 שעות ו-13 דקות.
קצת מרק (תודה לעפרי והצוות שלו),
2 בקבוקי בירה שחורה,
ארוחת צהרים קלה – כבר לא מצליח לאכול את הצ'יפס המסורתי שלי אחרי ריצה שכזו. רק סלט הירקות + מיץ התפוזים מחיים אותי ונוסע לביקור משפחתי בצפון.
שבת בבוקר – ריצת בוקר קלה על רגליים כואבות, אימון טריינר קל בערב.
ראשון בבוקר – אימון טריינר נוסף + מסאז'.
ואני מאושש ומתחיל את הישורת האחרונה שלי לקראת ה Red Hot 55k.
הפוסט הבא – על תוכנית האימונים שלי. הבטחתי!
16.1.2014
 |
רן שילון מאמן ראשי, אנדיור |
