ימים של פגרה פוקדים אותי. המאמן התכנס עם החשמנים להחליט על היעד הבא שלי ואני ממתין לעשן הלבן שיבקע ממשכן הכס הקדוש. ימי ההמתנה הם ימים לא קלים לדיאטה, בלי יעדים, ובצירוף גל החום הכבד, אני רץ פחות, ולכך שתי תוצאות שליליות. הראשונה והמובנת מאליה היא שאני שורף פחות קלוריות בפעילות, השנייה היא שיש לי יותר זמן פנוי לאכול, לאכול מה שאני רוצה
מאת:אור
איור: גגו עשת
יותר בירה ויין ופחות משקאות איזוטוניים, יותר אוכל שמנוני ופחות ג’לים. אירית הדיאטנית מודאגת ומעודדת. דווקא עכשיו, כשאנו נאבקים בקילוגרם האחרון שמפריד בינינו לבין המטרה הנכספת של שמונים ושניים קילוגרם, אני מתנודד על המשקל, כמו רץ שעצר להתפעל מהנוף בקילומטר הארבעים ואחד של המרתון.
כאילו כדי להקשות עוד יותר, החברים הקבועים לריצות הופכים נדירים. השכן שקוע בעסקיו והבנקאי מבלה את עיקר זמנו במזרח אירופה, שקוע בהצלת המערכת הבנקאית הפולנית מקריסה. הישועה באה ממקור לא צפוי, דווקא מהמתמחה. במתמחה אני רואה את אחד מצאצאי בעולם הריצה, לאחרונה השתתף במרוץ לעשרה קילומטר ומאז הגביר את קצב הריצות שלו והמרתון הראשון שלו כבר נראה באופק. הופתעתי לגלות שבזמן שאני הייתי עסוק בהכנה למרוץ מהר לעמק הוא הגביר מאוד את קצב ריצותיו, הפחית בהמבורגרים, והעביר את ריצות הערב הדלילות שלו לריצות בוקר שמתקיימות מדי יום עם הנץ החמה. כמו בן טוב שמטפל בהוריו התשושים כך אני חש שהמתמחה נוהג בי, מזמין אותי להצטרף אליו, נותן כבוד לוותק היחסי שלי, ובו זמנית בודק האם כוחי עודני במותני או שכבר השאיר אותי מאחור. אני חש אותו נע בין הרצון להרגיש כי הוא חזק ממני ובו זמנית רוצה לשמר אותי כדמות שיכולה למשוך אותו ברגעים בהם הוא מתקשה.
חז"ל טענו ש"לעולם אין אדם מתקנא לא בבנו ולא בתלמידו", לצערי לעיתים אני חש שאני נופל בפח זה, אך לזכותה של קנאה זאת אציין שככל שמדובר במה שנוגע לשגרת הריצה שלי לקנאה הזאת יש גם היבטים חיוביים. היא מסייעת לי לצאת לריצה בשעות מוקדמות גם כשהתוכנית הרשמית שלי בפגרה. זאת קנאה שאינה באה על חשבון הגאווה שלי בנחישותו והישגיו ולא מבטלת את אהבתי אליו. הקנאה שאני כותב עליה היא דרכי לראות בו את הדברים שאני מאמין בהם, ושבימים אלה אמונתי בהם קצת נחלשה.
יש לנו מעין משחק, מעט מוזר, שאנחנו משחקים בו, אני והמתמחה. בטרם נצא לריצה הוא מפקיד אצלי את מפתח ביתו, בטענה שהכיס במכנסי הריצה שלו אינו בטוח מספיק. במהלך הריצה, ברגעים שהוא חש כי התעייף, הוא נוהג לבקש ממני את המפתח, כך שיוכל לחזור לביתו ואני אוכל להמשיך בריצה ללא הפרעה. גם כשתחנוניו מתגברים אני תמיד מסרב. אני מאט את קצב הריצה ודוחק בו להמשיך, או לחלופין עוצר להליכה קצרה מתוך הסכמה שלאחריה נחזור לרוץ. כדי להסיר חשד סביר שעלול לעלות מהתיאור כי אני מתעלל במתמחה בשל יצרי האפלים, אציין כי למרות שהתנהלות זאת חוזרת בכל פעם שאנו יוצאים לרוץ יחד, ואף יותר מפעם אחת, הוא שב ומוסר לי את המפתח למשמרת בתחילת כל ריצה. איני משלה את עצמי שאני נוטל חלק במשחק תפקידים זה רק בשבילו, בראש ובראשונה ההשתתפות שלי במשחק המשותף שלנו היא למעני. האחריות שאני נוטל על המפתח מחייבת עבורי, מאיצה בי לשמור על הקצב ולא להיכנע לאותות הפנימיים שלי שמפצירים בי לעצור. גם הרגעים הפחות זוהרים של הריצה מקבלים איכות אחרת.
הבוקר נפלתי במהלך הריצה המשותפת שלנו, זאת לא היתה נפילה אסתטית אלא השתטחות כלל עם ועדה, מפגש מלא של כל המפרקים הגדולים עם אבני הגרנולית של טיילת צ’יץ’ על חוף ימה של תל אביב. קמתי והמשכתי לרוץ. אני כבר מכיר את התחושה של הסיפוק מכך שאתה נופל וחוזר לרוץ כשמה שבאמת מתחשק זה להישאר שכוב עם הפנים למדרכה, עד שיד הורית תקים אותך ותמחה את האבק והדמעות. הפעם נוספה לכך המחשבה, שהיא אולי שגוייה, אך בכל זאת מנחמת שבקומי אני גם מייצר דוגמא אישית למתמחה.
נדמה שתמיד יש לי צורך לרוץ בשביל מישהו אחר, בשביל השכן, בשביל המאמן והדיאטנית, בשביל הילד שהייתי ובשביל המבוגר שנהייתי. אני מגלה בימים אלה שלרוץ בשביל להוות דוגמא למישהו שעושה את צעדיו הראשונים, היא אחת האפשרויות המספקות ביותר. לא נותר לי אלא לקוות שכרבות הימים הוא לפחות יבחר לי מוסד סיעודי מכובד, כזה שבצד הפיליפינית ושירותי רחצה נאותים יציע גם מסלול ריצה ראוי לשמו. בכל מקרה, אני מקווה שעד שהיום הזה יגיע המאמן כבר יכריז על היעד הבא ואז, באחת אשוב אני, (עם פחות משמונים ושניים קילוגרם), לעמדה הילדית, זה שעושה את צעדיו הראשונים, זה שמשכנעים אותו להמשיך כשכבר אין לו כח.
