"עם עובדות אין להתווכח ולכן עולה השאלה כיצד ענף הטריאתלון, כמו ענף האופניים, אינם עושים את הצעד המתבקש לקדמת הבמה ההישגית של ענפי הספורט הישראלי כמו ענפי הים או הג'ודו?" יאיר בן עמי פונה אל האיגודים – אנא העלו שמותיהם של הספורטאים המוכשרים

מאת:יאיר בן עמי

סוף שבוע עמוס גאווה היה לאוהדי ענפי האופניים והטריאתלון. הטריאתלון יוצג באליפות העולם על ידי נבחרת בעלת נפח מרשים שכלל מתחרים בכל קטגוריות העילית מנוער ועד בוגרים כולל את שני המינים. ענף האופניים הוציא נבחרת נוער לתחרות יוקרתית באיטליה שבה, על פי טענתם, נשאלו ראשי המשלחת אם אין זו יומרנות מצידה של ישראל להתחרות במרוץ ברמה כה גבוהה.

רן מרגליות וניב ליבנר הם שני ספורטאים ישראלים מהסוג הנדיר ביותר העושים גיחות לאירופה במטרה להשתלב בדרג הבכיר ביותר של ענף האופניים. מרגליות כבר הצליח להתחרות בכמה מרוצים בדרג הבכיר ביותר (פרו-טור) כסטאז'ר בקבוצת הדרג וניב כבר מדגדג את הדרג הבכיר.

רק כדי להבין את הצעד המשמעותי של השניים צריך לזכור כי 18 קבוצות בלבד, בהן רוכבים רק 502 רוכבי אופניים, רשומים בקבוצות הדרג הבכיר של ענף האופניים. עד כמה שהדבר יישמע מוזר, אפילו לרבים בענף האופניים עצמו, העובדות מספרות כי יש בישראל רוכב מקצוען כבר כמה שנים – קוראים לו דרור פקץ'.

אליפות העולם בטריאתלון הסתיימה עם הישג אחד מעולה של רון דרמון, שסיים חמישי במקצה הנוער עילית. עוד הישג מרשים היה של פאני ביסרון שסיימה במקום 25 במקצה הנערות עילית. אבל הישגים אלו אינן מעידים על התקדמות של ענף הטריאתלון אלא על שימור או חזרה למקום בו הוא כבר היה לפני כעשור וחצי. אז היו אלו עידו מאורי עם עשירייה ראשונה באליפות אירופה לנוער, מירב תרשיש עם עשירייה ראשונה באליפות אירופה לנוער וגם באליפות העולם לנוער. עודד גרוס גם הוא היה בעשירייה ראשונה באליפות העולם לנוער. אבל כמו היום גם אז המעבר לבוגרים היה קשה עד כי התוצאות של הבוגרים נותרו כסיום מכובד ועד לא מסיימים.

הכשל הוא הגישה להמשכיות היוצרת חוסר בתהליך. רון דרמון ופאני ביסרון הם כישרונות נדירים. חברי נבחרת הנוער הישראלית שהתחרו השבוע במרוץ קטעים יוקרתי באיטליה גם הם כישרונות נדירים. אבל כפי שכתבתי בפוסט הקודם שלי אם הטיפוח הוא רק בהם הכישלון כבר כאן. רק טיפוח של עומק איכותי יביא להישגי בוגרים וכדי ליצור את העומק האיכותי חובת אותם ענפים לטפח את הספורטאים של העשירייה הראשונה והשנייה. זו גישה כה מתבקשת, שמשום מה, נכשלת שוב ושוב ולאורך שנים רבות.

ענפי האופניים והטריאתלון לא מצליחים ליצור תרבות הישגית רצופה, ברמת הבוגרים, למרות שאלו שני ענפי ספורט בעלי בסיס אוהדים רחב יותר מענפי ספורט מצליחים הרבה יותר. הפופולאריות של ענף הג'ודו והשיט כבר הביאו לישראל מדליות בוגרים באולימפיאדות ואליפויות העולם או אירופה וגם אלופי עולם ומדליות זהב אולימפיות.

איך זה ייתכן כי בענפים כמו הטריאתלון, עם כמה תחרויות ישראליות (בעלות מסורת) של למעלה מאלף משתתפים או ענף האופניים המוציא מדי סוף שבוע אלפי רוכבים לכבישים ולשטחי ארץ זבת, אין ולו תרגום מינימאלי לעומק איכותי לטובת ענף תחרותי מצליח ברמה העולמית של הבוגרים?

ממבט מפוכח, של כל מי שמכיר המציאות בשטח, אפשר לראות כי אלו שני ענפים שאינם זוכים לחשיפה תקשורתית המשקפת את היקפם או ההתעניינות האמיתית בהם. העובדה כי מתקיימים בישראל מספר אירועי רכיבה על אופניים בהם משתתפים אלפי רוכבים מעידה על פוטנציאל ציבורי שיצור עניין שחייב להוביל לקידום השפיץ התחרותי.

רכיבת אתגרים בעמק (של עמותת אתגרים), גולדן רינג (החדש), סובב כנרת שנערך כבר שנים ומושך אלפי רוכבים, רוכב ישראל המושך מאות רוכבים מדי שנה ועוד מספר אירועי שטח הם עובדה. רכיבת הזיכרון השנתית מושכת אלפי רוכבים, כבר כמעט עשור מאז נדרסו עמי קוריצ'קי ודורון רובין, למרות שהיא נערכת למחרת ארוחת החג של ראש השנה.

עם עובדות אין להתווכח ולכן עולה השאלה כיצד ענף הטריאתלון, כמו ענף האופניים, אינם עושים את הצעד המתבקש לקדמת הבמה ההישגית של ענפי הספורט הישראלי כמו ענפי הים או הג'ודו?

אפשר להלין על העיוות התקשורתי שהוא תוצר של בורות עורכי מדורי הספורט התקשורת וזו לא תהיה הלנה שטעות ביסודה. אך תהיה זו הלנה שלא תציג את כל בסיס האמת. איגוד, באשר הוא, צריך ליצור את התעניינות בו ולא לחכות שיבוא העיתונאי המוכשר או התחקירן (עוד יש כאלו בכלל?) שיגלה את ההתרחשות המחתרתית של בוקר שבת של הטריאתלון אי שם על חוף ימה של הארץ המובטחת או בלטרון בואכה נחשון ועד סיבובי של מטרים בודדים בהם נערכות תחרויות איגוד האופניים.

לפני סוף השבע האחרון ועוד יותר לאחריו היו צריכים הנהלות שני האיגודים למצוא את הדרך להביא לידיעת כל אמצעי התקשורת על הייצוג המכובד של הנוער הישראלי ברמות כל כך גבוהות כפי שהביאו רון דרמון, פאני בייסרון, בן אינהורן, יובל דולין, רועי גודלשטיין, גל גבאי, עידו זילברשטיין, טל קולר ולגלות לתקשורת כי היא מפספסת את הסיפורים של רן מרגליות וניב ליבנר.

למה ענבר רונן, נגה כורם, שלומי חיימי, רותם ישי ואפילו גלעד רותם, אינם ספורטאים מוכרים? אלו שמות שכבר היו צריכים להופיע בתקשורת הישראלית ברמת חשיפה ראויה למעמדם בעולם. איך זה ייתכן כי בשני איגודים בעלי נפח פעילות כה מרשים וייצוג ישראלי בתחרויות ברמה כה גבוהה ואף הגבוהה ביותר בעולם אין מי שמצליח ליצור התעניינות מינימאלית בתקשורת?

איך זה ייתכן כי בשנת 2010 כשלכל ילד ברור כי קודם כל עליו להיות ידוען ורק לאחר מכן לבחור את התחום או התחומים בהם הוא יצטיין, באיגודי האופניים והטריאתלון אין מודעות או חצי מודעות לחשיבות החשיפה התקשורתית?

אם המצטיינים בטריאתלון ואופניים לא יזכו להיות ידוענים הרי שעבודת השטח, עם ילדים, נערים ונוער, המושקעת של מאמנים רבים תלך לאותו מקום שהיא הלכה מזה שנים וזה שום מקום. שום מקום מעולם לא ייצר תרבות ובמקום בו אין תרבות אין גם מסורת היוצרת המשכיות ממנה נוצר העומק האיכותי בלעדיו אין באמת ענף ספורט. ולכן נותר לנו, אוהדי הספורט שבלי כדור, רק לקוות כי הדור הנוכחי של הנוער המצטיין לא ילך בדרכם של מאורי, תרשיש וגרוס.
בשני האיגודים יודעים היטב מי הם העיתונאים ואנשי התקשורת שיכולים לדחוף ידיעות ואייטמים לתקשורת היומית. השאלה היא מה הקשר של האיגודים מול אותם עיתונאים? החלק המטריד ביותר, כשבוחנים את כל השאלות הוא בשאלה – האם איגוד הטריאתלון או איגוד האופניים בכלל רוצים חשיפה?

הייתכן כי מצב של התנהלות ללא חשיפה נוח למישהו באותם האיגודים?