פרשת אלברטו קונטאדור מצביעה על התופעה הבולטת ביותר בספורט העולמי: אי מידתיות בכל הקשור לבידוק, אכיפה ויישום של המדיניות נגד שימוש בחומרים אסורים. רוכבי האופניים, בצדק, מרגישים שהם נרדפים
מאת:יאיר בן עמי
אלברטו קונטאדור הורשע והושעה בדיעבד. כשמדובר בתחרות ספורט זו כמות גדולה של טמטום, ההרשעה בדיעבד. להבדיל מטעות שיפוט, במהלך משחק או תחרות, כאן ההחלטה מודעת, ללא לחץ ההתרחשות ולאחר דחיות אינספור. בכל זאת ההחלטה בעניין קונטאדור לא יכולה לגרום נחת ולו לצד אחד מהמעורבים או העוקבים אחרי הפרשה.
קונטאדור הוא רוכב הגרנד טורים הטוב בדורו. כמות מזערית וחסרת השפעה, על ביצועים ספורטיביים, של קלנבוטרול לא תשנה את העובדה הזו. ההשעיה של קונטאדור, לעומת זאת, מחדדת את השפעתם של כוחות פוליטיים על הספורט העולמי, בעיקר כשהחלטה כה מרחיקת לכת מתקבלת באותו שבוע בו נסגר תיק חקירה פדראלי חקירה נגד לאנס ארמסטרונג, המפורסם שברוכבי האופניים מאז ומעולם.
אי אפשר שלא לקשור את תיק ארמסטרונג בתיק קונטאדור. זה כל כך מתבקש עד כי זה יהיה חטא לעסוק באחד בלי לקחת בחשבון את השני ולהפך. לאנס ארמסטרונג יצא זכאי משום שכל הראיות, העדויות הרבות והנתונים שהיו לחוקרים לא הצביעו על אשמה מעל כל צל של ספק, לפחות כך פורסם עם סגירת התיק. אלברטו קונטאדור הורשע משום שלא הצליח להוכיח את חפותו. אלו אינן פרשנויות, אלא העובדות כהווייתן ואמירות השופטים או החוקרים.
עם סיומו של הג'ירו ד'איטליה 2012, לאחר הניצחון המוחץ של אלברטו קונטאדור, פרסמתי כתבה תחת הכותרת " ג'ירו ד'איטליה – אפשר לסכם?". הנה פסקה אחת מאותו סיכום: "עד כמה מגוחך הדבר כי עם סיומו של הג'ירו 2011 וכחודש לפני הזינוק לטור דה פרנס 2011 טרם יודעים מי הוא המנצח של הטור 2010 ומכאן שלגמרי לא ברור מי הוא המנצח של הג'ירו 2011."
ניסיון העבר הוכיח לי כי ניצחון במרוץ אופניים אינו סופי על קו הסיום, וגם לא תמיד לאחר 15 שנים. חכו, תיק אולריך שוב חוזר לבית המשפט…יש מצב שגם טור דה פראנס 1997 טרם הוכרע.
ענף האופניים חרט על דגלו את הובלת המלחמה הגלובלית ברמאות בספורט על ידי שימוש בחומרים אסורים. הוועד האולימפי וכל הגופים הגדולים האחרים בספורט העולמי נמצאים בפיגור של שנים רבות אחרי ענף האופניים בכל הקשור לאותו מאבק. הסיבה לכך היא גודלו וחוזקו, השפעתו הלכה למעשה, של הגוף החזק בענף האופניים, ASO – הבעלים של הטור דה פראנס ועוד כמה מהתחרויות החשובות והגדולות בעולם – לעומת השפעתו וחוזקו של האיגוד העולמי, ה-UCI. במובן זה ענף האופניים ייחודי, לטוב ולרע.
לאחר פרשת פסטינה, בטור דה פראנס של שנת 1999, יצא עולם האופניים לדרך חדשה בה הובילו מארגני הטור דה פראנס וענף האופניים הצרפתי. השינוי היה התפיסתי, עקרוני והתבסס על התיאוריה הבאה: אם כדי לנצח בטור דה פראנס חייב הרוכב להשתמש בסמים, הרי גם הפועל שלו חייב סמים – אחרת לא יוכל לסייע לו לנצח. אם כך, גם שאר הרוכבים בדבוקה של הטור חייבים להשתמש באותם חומרים, אחרת לא יוכלו להתחרות מול הקבוצה של מנצח הטור דה פראנס. אם כך, הרי ברור שכדי להגיע לדרג של קבוצות מתחרות בטור, חייבים להשתמש באותם חומרים. מכאן ברור כי כדי להתקבל לאותן קבוצות חייבים להפגין יכולות המושתתות על שימוש באותם חומרים, וכאן כבר הגענו לרוכבים בדרג החובבני, או במושגים של ימינו, צעירים עד גיל 23. כלומר: כבר בגיל נוער חייבים הרוכבים להפגין ביצועים שמושתתים על אותם חומרים. אם כך, היכן זה ייפסק ומי מבטיח שזה לא זלג כבר למועדוני אופניים לילדים?
התיאוריה הזו הובילה את הצרפתים למלחמת חורמה בכל דבר שנשמע, נראה, רומז או מזכיר, ולו ב-50 הפיקוגרם, דבר כלשהו החשוד כחומר אסור בשימוש. על משקל "אם זה הולך כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז ונראה כמו ברווז, לא יכול להיות שזה רק בגלל שפורים בפתח".
מכאן החלו החוקים לאבד צלם אנוש. לדוגמא: רוכב חייב בדיווח על מיקומו בכל עת, כמה חודשים מראש ואם לא – אבוי לו. סעיף זה אומץ לתקנון של ענפי ספורט אחרים שנים רבות לאחר שנכנס לתרבות הרכיבה על אופניים. דוגמא אחרת אפשר לקחת מהחוק הצרפתי שקובע כי שימוש בסמי ספורט הוא עבירה פלילית המקבילה לסחר בסמים, חוק שמדינות רבות אימצו בעקבות הצרפתים.
המציאות של רוכב אופניים צעיר הפכה כמעט בלתי אפשרית בעשור האחרון. לא פעם נראה כי אותם רוכבי אופניים שנכשלו בבדיקות או עברו על התקנון אולי לא ממש נדרשו ליטול חומרים אסורים, אבל הוסבר להם בעדינות מה "מצפים" מהם ומה "ההשלכות" אם לא יעשו זאת. יותר מכך, הדבר הבולט ביותר בשפיץ של הספורט העולמי היה מה שנקרא בישראל "מבחן בוזגלו", או במילים אחרות, אי מידתיות בכל הקשור לבידוק, אכיפה ויישום במקרה של ספורטאים בכלל הענפים לעומת רוכבי האופניים, ואלו, בצדק, הרגישו נרדפים.
אפשר להביא דוגמאות אינספור, אבל מספיק להציב שאלה אחת עם הקדמה: כשהתפוצצה פרשת פואנטס, הופץ כי 79 ספורטאים הותירו עדויות במעבדתו של הד"ר. העדויות נחשפו על ידי המשמר הלאומי הספרדי. התגובה המיידית (מהיום למחר) הייתה הרחקה של המועמדים לניצחון בטור דה פראנס ערב התחרות. יאן אולריך, איוואן באסו, אלכסנדר וינוקורוב – כל רוכבי האופניים ששמם הוזכר בהקשר של ד"ר פואנטוס הושעו במוקדם או במאוחר. באותה פרשה פורסם שנמצאו גם שקיות דם לעירוי של שחקני כדורגל בנבחרת ספרד, אתלטים ועוד ספורטאים, ושהראיות נמצאות במשרדי החוקרים ויועברו לטיפול משפטי ראוי. עד היום אין לציבור הרחב שמץ של מושג מי היו אותם שחקני כדורגל וכיצד הנושא טופל, אם בכלל.
בעצם, למען הדיוק בנושא המדתיות, האכיפה, הענישה וכלל הטיפול בנושאי סימום ורמאות בספורט העולמי, נכון יהיה גם לשאול כיצד הסתיים סיפור הבדיקות נגועות הקלנבוטרול במשחקי גביע העולם בכדורגל לנוער?
באותו טורניר גביע העולם בכדורגל לנוער (2011) התגלו 109 בדיקות כמלוכלכות בקלנבוטרול. 109 בדיקות מלוכלכות מתוך 208 בדיקות של שחקני כדורגל במפעל הנקרא גביע העולם שהוא בעצם אליפות העולם לנוער. המשמעות המזעזעת היא כי 52.4% מהשחקנים התמודדו על גביע העולם בכדורגל כשגופם מכיל כמות משמעותית של חומר המשפיע על הביצועים הספורטיביים ואף אחד מהם לא נתן את הדין. יותר מכך,אף אחד ממאמני, מנהלי,ראשי הנבחרות או ההתאחדויות במדינות האלו לא נתן ולו הסבר קלוש לתופעה.
הכל הסתפקו באמירתו האומללה של ג'ירי דבוראק: "זו לא בעיית סימום, זו בעיה של בריאות הציבור. כשגילינו בשבוע הראשון של הטורניר שלושה תיקים ואז עוד זו הייתה ממש הפתעה". אז אם דבוראק אומר את זה מי הוא שאר העולם שיחלוק על ראש השירות הרפואי של ההתאחדות הבינלאומית של הכדורגל. הוא יודע במה דברים אמורים ובעיקר כיצד לומר אותם כדי שהכל יהיה בסדר.
לעומת זאת, ההתבטאות של רופא הטור דה פראנס לשעבר, ז'אן פייר דה מודנאר, כי ההשפעה של קלנבוטרול משמעותית רק לאותו היום מול העובדה כי אצל קונטאדור נמצאו ערכים חסרי השפעה וביום מנוחה לא השפיעה על אף אחד ולא שינתה מאום.
ההבדל בין שני המקרים מאוד פשוט. אצל קונטאדור הכמויות המזעריות לא יכלו להשפיע על הביצועים. אצל שחקני הכדורגל במשחקי גביע העולם הכמויות היו משמעותיות לטובת שיפור הביצועים הספורטיביים. שוב,זו לא פרשנות אלא עובדות שהוצגו על ידי מעבדות, נאמרו על ידי שופטים שחרצו גורל בתיק ומי שרוצו להשתיק.
כמי שמסקר את הספורט העולמי כמה שנים טובות, איני יכול להתייחס לנושא בלי נימה אישית, וזו לא תחמיא לאף אחת מרשויות החוק. העובדה כי רוכבי אופניים משלמים בדין מלא, קשה, כואב ולעיתים מחסל קריירה, על הרמאויות שלהם, גם כשאלו טעויות של ילדים צעירים, בעלי עודף מוטיבציה וחסך בניסיון, אינה מדירה שקט מנפשי. לעומת זאת, העובדה כי שאר ענפי הספורט מתנהלים כאילו אין בהם צורך של ממש בסימום לשם הרמאות ורק עשבים שוטים (תרתי משמע) נכשלים שם בבדיקות השגרתיות והמעטות או ש"זו בעיה של בריאות הציבור" , גורמת לי לשאט נפש עד כדי זלזול בעצם קיומו של הספורט התחרותי.
באין מידתיות, כשהצביעות חוגגת מראש מגדל ועוד גאה בכך, הרי שענף האופניים הוא הצדיק והנקי ביותר מכל ענפי הספורט. אם מישהו מאמין כי היחס בין הסימום בענף האופניים לשאר ענפי הספורט הוא באמת כמו שהוא מתואר – 90% ממנצחי המרוץ הגדול והחשוב בעולם מסוממים, בעוד 99% משאר המנצחים בשאר ענפי הספורט זכים כגדי בן יומו – אנא ממנו שיצטרף למועדון אוהדים שאיני חלק ממנו. אהבתי לספורט תשרוד לעד אך אינה כתמול שלשום, או כפי שהיטיב טשרניחובסקי לכתוב:
"שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך."
תמונות:
תמונה עליונה מצד ימין- אלברטו קונטאדור בטקס הניצחון של הג'ירו ד'איטליה 2011, צילום: Goldmund100
תמונה תחתונה מצד ימין – קונטאדור בדרך לניצחון שנפסל בטור דה פראנס 2010, צילום : Fotocar Félix Arellano
יאיר בן עמי
עורך ראשי אתר Shvoong בעל הטור מציאות נושכת
