ברוח גל החום שהחל היום (רביעי) ויימשך אל תוך סוף השבוע הקרוב, וכנראה עד סוף השבוע האחרון של אוגוסט, וברוח הטור דה פראנס ופסגותיו הצוננות – אין כמו סיכום שבוע רכיבה בהרי הדולומיטים לקרר מעט את הרוחות ברחובות (ולא עם מכת"זית).
יצאנו לפני שבוע, חבורת רוכבים, חלקם מקבוצת GoldenTri, חלקם הצטרפו להפקה המתוקתקת לשבוע של רכיבת אופני כביש בהרי הדולומיטים האיטלקיים, ולא רק.
לכתבות נוספות בנושא:
"אצ'קלונה, נתגלש במגלשה": סיכום טריאתלון אשקלון מזווית אחרת
מראש הנקרה עד אילת על אופניים: מאחורי הקלעים של מסע יוצא דופן
אני חייב/ת להשתפר! אבל איך? || האזינו לפודקאסט של ענבר זהבי ונעה כפרי
האזינו לפודקאסט של שוונג: האווירודינמיקה של רכיבת האופניים, חלק ב'
כטריאתלטית שמתאמנת למרחקים ארוכים, בכל השנה הקודמת נגזר עליי לצאת לרכיבות ארוכות ואחריהן ריצת חילוף בצהרי היום, אף בחודשי הקיץ ההבילים כהכנה לתחרות איש הברזל באוסטריה בה השתתפתי אשתקד. ברכיבות שבת הארוכות אין ברירה אלא להגיע לשעות החמות של היום, גם אם מתחילים בחושך. פתרון קסם כזה כמו שבוע אימוני נפח בתוואי שטח אחר, גבוה ונעים יותר, עושה המון הבדל.
הקבוצה בטיול הרכיבה בדולומיטים | צילום: מנואל גלירה
שמחה לכתוב לכם ולי סיכום לשבוע הרכיבה האחרון. הכתבה אינה ממומנת או מסחרית, אף כי זה לא רעיון רע, שוונג, לשלוח אותי לשבוע רכיבה במדינות נוספות כדי שתהיה לי נקודת השוואה טובה יותר… פתוחה להצעות!
האלמנט המנצח בחופשת רכיבה בחו"ל
הדבר הראשון שקופץ לי לראש ולעיניים הם הנופים הציוריים של צוקי דולומיט מחודדים טובלים ביער מחטני למרגלות מדשאות עם ירוק אינסופי. אולי בגלל שהם מסנוורים אותי בירוק עז בעודי כותבת שורות אלה מול חלון המרפסת.
מצד שני ישנו האתגר. האפשרות לגוון את צומת לטרון ופתחיה במסלולים קצת פחות חרושים. בכל יום לצאת לכבוש פסגות חדשות, שונות, שמעולם לא התגלגלתי במעליהן. יום אחרי יום אחרי יום של מינימום 4-3 שעות על האוכף, עם עשרות קילומטרים ומאות מטרים טיפוס. יופי של אתגר וחוויה.
אבל לקו הגמר של שאלת האלמנט המנצח הגיעו שני מתמודדים: הראשון, מזג האוויר. בתדריך היציאה לרכיבה ביום האחרון דיברנו על כך שהיום הולך להיות חם. עמדנו מחוץ למלון בעיירה הציורית קורברה שמונה כ-1,200 איש, למרגלות פס קמפולונגו, בסמטה משופעת עם אבנים משולבות, השעה הייתה 9:00 בבוקר ובחוץ קרירות של 13 מעלות. מזג אוויר חלומי בשיא הקיץ הישראלי ממנו אני סובלת בכל שנה (ותודה לכם שאתם סובלים איתי). מזג אוויר שהייתי חותמת עליו בכל בוקר שבת מהביל עם 33 מעלות בצל בשעה 5:45 בבוקר בצומת ביג יהוד.
השני, היחס שלי לעצמי כמו פרו, עם סדר יום של מקצוענית: השכמה מאוחרת לאחר לפחות 8-7 שעות שינה בלילה, ארוחה בוקר שמוגשת מבופה עשיר, אפילו את הכריך והבננה לרכיבה אני לא צריכה להכין וכבר הכינו לי מראש. יציאה מאוחרת לרכיבה, חוזרים מתי שחוזרים – אין שום לחץ להגיע חזרה. אף ילד או בעל או אירוע משפחתי לא מחכה. אין רשימת משימות אינסופיות שרק ממתינה לי שארד מהאוכף. הדאגות העיקריות הן שנספיק לקפה ועוגה של השעה 16:00 כדי להמשיך אחריו לטבילה בג'קוזי.
כריכים טעימים, איזוטון ובננות חיכו לנו כל בוקר ביציאה לרכיבה. צילום: נעה כפרי
על הדולומיטים האיטלקיים
רכס הדולומיטים ששוכן בצפון איטליה הוא אתר שהוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ולמעשה גאוגרפית הוא נחשב להמשך של רכס האלפים. הדולומיטים מתחלקים לשני חלקים: ההרים המערביים וההרים המזרחיים, שביניהם מפריד מעבר הקומפולונגו, המפריד בין עמק בדיה לעמק קורדבולה. אל הקומפולנגו פס העפלנו כמעט מדי בוקר כחימום קל (5.8 ק"מ, 6.1% שיפוע), בעיקר מאחר והוא שכן בהמשך הכביש המתפתל מעל המלון בו שכנו.
פגשנו מדי בוקר את אנדראס המדריך האיטלקי עם כוס האספרסו ביד והחיוך התמידי ויצאנו בשני פלוטונים, מבטיחים לתת כיף בקפה בפס הקרוב. לאחר חופשת הרכיבה בליביניו באלפים בקיץ שעבר, ציפיתי לעליות תלולות פחות וקצרות יותר. אחרי חמישה ימי רכיבה מיוזעים, אני חייבת לציין שהדולומיטים יכולים להתפאר בשיפועים מפנקים לא פחות מהאלפים!
ההבדל קיים ושריר, ואכן קשה להתחרות באלפים, אבל הדולומיטים עושים זאת בצורה לא רעה עם מעברי הרים כמו Passo Giao (מבטאים ג'או) על עשרת קילומטריו הבלתי מרחמים עם 9.3% שיפוע ממוצע, שמגיע גם ל-14.5% שיפוע בנקודות מסוימות, או הקפת הסלה רונדה המפורסמת הכוללת 4 פסים תוך 50 קילומטרים בלבד, האכזרי מביניהם הוא Passo Pordoi עם 7% שיפוע על 9.2 ק"מ, עליה שנחשבה ב-2022 כ"סימה קופי" של הג'ירו (הפסגה הגבוהה ביותר). הג'או היה הסימה קופי שנה לפני כן, ב-2021. למעוניינים בחוויה, כל המסלולים האייקונים הללו מככבים באתר של הג'ירו ד'איטליה עם פרופיל שיפוע מדויק, כרונולוגיית הופעות בתחרות ומנצחים עם סיפורים מעניינים.
אני לא יכולה לחכות לנסות את העיירה הזו בחורף, כשכל הפסגות הללו הופכות לאתר סקי. אם יוצא לכם להזדמן לקורברה בחורף או בקיץ, ואתם מוכנים להשקיע בעצמכם לא רק בשלדת קרבון קצה, אלא גם נהנים מקולינריה ברמה גבוהה – אל תפספסו את מסעדת המישלן כוכב אחד La Stua De Michil. חוויה מומלצת למי שטרם ניסה ביקור במסעדת יוקרה רומנטית מיוחדת שמתפארת עם תפריט של מעל ל-7,000 סוגי יינות.
גיא, איתי והיא-לי מטפסים לפלצרגו פס | צילום: מנואל גלירה
קסדה? זה אוברייטד
רוכבים מקומיים ופחות מקומיים רבים חולשים על הכבישים, בעיקר בסוף השבוע, אבל גם באמצעו – מכל הגילאים ומכל הסוגים. הרוב כבישונים, אבל יש גם לא מעט אופני שטח חשמליים (E-bikes) עליהם ישובים זקנים עם כרס שעוקפים את הפלוטון בזמזום מנוע קל. עוד נקודה מוזרה שלא תראו בארץ היא רוכבים בלי קסדה. בכל יום נתקלתי לפחות באחד כזה, בד"כ עם שיער מאפיר – אופני כביש, נעלי קליטים, ביב רכיבה – הכל טיפ טופ, אבל איפה הקסדה? מאיזו מכונת זמן יצאת? מה זה טור דה פראנס 1960? מאיץ בירידה בסרפנטינות עקלקלות ב-80 קמ"ש – בלי קסדה! כאילו אין מספיק דרכים להיפצע ולמות בהן בספורט הזה.
"פשוט הזוי", חשבתי לעצמי כשעבר מול הרוכב היומי ללא הקסדה, אלא שאז הגיעה אישתו שכמובן לא טרחה לעטות קסדה – אבל כן טרחה לרתום לאופניה עגלה, "ריקשה", ובה שני זאטוטים שירדו איתה במהירות מסחררת ממעבר הפלצרגו. כל רוכב מתחיל שמגיע אליי לאימון בראש ציפור יודע שלפי חוקת הטריאתלון אסור לגעת באופניים בלי קסדה על הראש. גם בסיום האימון, בזמן הסיכום לאימון, הקסדה תמיד על הראש. תשאירו בינינו ואל תספרו להם בבקשה מה קורה בדולומיטים, כן?
לבד מול ביחד
תכנון חופשת רכיבה מלא בלוגיסטיקה ופרטים הרבה יותר משבוע חופשה סטנדרטי באירופה בין מוזיאון לאתר תיירות אחר: השכרת אופניים בהתאם למידתכם או הטסת האופניים שלכם (כולל פירוק, הרכבה, שכירת מזוודה), בניית מסלולים והכרתם, מזון ושתיה לאורך הרכיבות, מה עושים אם יש תקלה באופניים במרחק 40 קילומטר מהמלון?
לכן לחופשה כזו כחלק מקבוצה יש יתרון עצום, לדעתי, על פני ארגון חופשה שכזה בבודדים, גם אם הבודדים הם חברים שחברו לכדי קבוצה. כותבת לכם כמי שמעולם לא נרשמה לטיול מאורגן (*אחרי סיום התיכון) או חשבה שתמליץ על הז'אנר כבת למשפחת כפרי וחובבת טרקים בטבע עם המשפחה שמתחילים מתכנון אקסלי מדוקדק עד ביצוע עם אפליקציות מפות.
קייזרשמארן או אפל שטרודל, התלבטות בכל עצירת קפה. פלןטון 1 חוגג עם קייזרשמארן | צילום: מנואל גלירה
הפער בין חופשת רכיבה כחלק ממשלחת לבין חופשת רכיבה בארגון אישי פשוט לא מאפשר השוואה. כמו בין תפוחים לאגסים, או בין ריזוטו לניוקי, אם תרצו גרסה יותר מקומית לאלגוריה. השקט שמקנה הידיעה שהכל מסביב תפור ומסודר, מאפשר להתרכז ברכיבה בלבד וליהנות עד תום מחופשה ללא דאגות. האופניים שהמתינו לנו ביום ההגעה עם שם כל רוכב ומידתו, איפשרו להתחיל את רכיבת הבוקר יום למחרת בצורה חלקה, רכב ונהג ליווי עם מנשא לאופניים ל-6 זוגות, חוברת מסלולים לכל השבוע עם קבצי GPX מוכנים להורדה למחשבון ה-GARMIN מחולקים לרמות לפי פלטונים, צלם מקצועי, מדריך מקומי והרשימה עוד ארוכה. הצוות שעטף אותנו היה כל כך מקצועי, קפדן וכל כך מחויך, בעיקר אחרי שארגן לנו טעימות יין מפנקות אבל גם בלי קשר.
חשוב לציין שחבל טירול נמצא ממש על הגבול בין איטליה לבין אוסטריה, כך שהגינונים האוסטרים, ואף השפה, מבצבצים בכל עבר. מנהל המלון ערך איתנו זום מעבר על המסלולים כחודש לפני הטיסה – ואף הוציא סיכום בכתב לפגישה שחיכה לי בתיבת המייל בסיומה. זה תיירות או הייטק פה? חולה על תרבות הדיוק האוסטרית (כשלא מדובר על הוצאת דרכונים בשגרירות לפחות).
דוגמא לתיקתוק אוסטרי והיתרונות שבהשכרת אופניים: רוכב שאחרי כ-40 דקות רכיבה לא יכל להעביר הילוכים יותר עקב קצר חשמלי במנגנון, תוך 15 דקות חנות האופניים הקפיצה לו זוג חלופי חדש במידתו והוא יכל להמשיך ברכיבה. ליבי יצא אל רוכב ישראלי שאופניו נשברו עם ההגעה והיה צריך לשוטט אנה ואנה בעשר בלילה לחפש חלופות.
איריס עצמון בדרך לפס הפלצרגו | צילום: מנואל גלירה
כמובן שיש גם חסרונות בהשכרת אופניים: הם אף פעם לא יתאימו בול למידות הרוכב ברמת הסטם, הכידון והקראנק כמו אופניים שאארוז מהבית. אבל עם כמה שאני נהנית לחשוב שאני מיוחדת והאופניים שלי מיוחדות וספציפיות אליי, עם התאמות מינימליות כל 15 חברי הקבוצה נהנו מזוג אופני Pinarello למידותיהם לשבוע אחד זה מעל ומעבר. כל אופני הכביש הגיעו עם מעצורי דיסק, הילוכים חשמליים וקסטות 32/34 בדיוק לטיפוסים משופעים בכבישים עקלקלים.
עבור מספר רוכבים בקבוצה, האופניים הללו היו שדרוג לאופני רים-ברייק או נג"ש שממתינים להם בבית. איך אפשר ליהנות מהנוף כשיורדים ירידות כאלו תלולות ועוצרות נשימה בלי מעצורי דיסק או בלי דרופים?…
אז מה מנצח – הקרירות או הת"ש?
לסיכום, אנסה לענות על השאלה הלא פשוטה שהצבתי לעצמי בתחילת הכתבה: מה האלמנט הכי מנצח בחופשה שכזו? אני חושבת שאאלץ לנסוע לעוד שבוע כדי להיות בטוחה בתשובה… בינתיים, אצל מי מפקידים את סל הכביסה עם הבגדים מהנסיעה? רק שיחזור מקופל ומריח ממרכך לארון הבגדים עד הערב, כן?
אלה דנון ושוקו איטלקי עם קצפת על פסגת הפסו ג'או | צילום: מנואל גלירה
כתבת בצורה כיפית ומהנה, מלמדת ומעוררת השראה.
תודה רבה !