מטרת המחקר: לקבל הערכה על היעילות של פעילות גופנית ומידת השפעתה על תסמיני דיכאון. (עיקרי הממצאים של מאמר סקירה שהתפרסם ממש בימים אלו ב-Br J Sports Med).
דיכאון נחשב למחלה נפוצה שפוגעת באיכות החיים באופן מובהק, ועל פי רוב נלוות אליו מחלות נוספות ותמותה. על פי ארגון ה-WHO ונכון לשנת 2017, למעלה מ-300 מיליון איש בעולם חיים עם הפרעת דיכאון, שמהווים כ-4.4 אחוז מאוכלוסיית העולם (ונתון זה התקבל עוד לפני מגפת הקורונה, שקרוב לוודאי הוסיפה עוד מאובחנים לרשימה).
נכון לעכשיו, הטיפולים המומלצים כוללים פסיכותרפיה וטיפולים תרופתיים אנטי דיכאוניים, או שילוב של שניהם. טיפולי פסיכותרפיה נמצאים יעילים רק בחלק מהמקרים ועלותם הינה לא מבוטלת. לצד הפסיכותרפיה, ישנו הטיפול התרופתי שעשויות להיות נלוות לו תופעות לוואי. כשני שליש מהמבוגרים עם דיכאון אינם מקבלים טיפול ראוי. מה גם שישנם אלו הסובלים מדיכאון ואינם מאובחנים ובטח שאינם מטופלים. דכאון קליני שאינו מטופל לרוב עשוי להתעצם, תחול החמרה במצב הקליני עם סיכוי רב לתחלואות נלוות ואף תמותה.
ידוע והוצע כי פעילות גופנית יכולה לשמש כלי התערבותי טיפולי שניתן לשלב אותו בנוסף לטיפולים המקובלים המוכרים על ידי ארגון הבריאות העולמי. ישנן ראיות לחשיבות השילוב של פעילות גופנית כחלק מטיפול ממחקרים – מטה-אנליזות שחקרו את ההשפעה של תרופות נוגדות דיכאון ושל פעילות גופנית ככלי לטיפול אנטי דכאוני. חלק מהמחקרים מצאו השפעה בינונית, קטנה ועד חוסר השפעה של פעילות גופנית, בעוד שאחרים הציגו השפעות גבוהות במיוחד.
למעלה מ-4.4 אחוז מהאוכלוסיה מאובחנים עם דיכאון | צילום: Shutterstock
התוצאות המעורבות והרב גוניות הללו נובעות מכך שישנם הבדלים מתודולוגיים ורעיוניים ביחס לקריטריוני ההכללה במחקרים וביחס לדרכים ולכלים בהם השתמשו לצורך אנזליזה של התוצאות.
לדוגמה, חלק מהמחקרים מתמקדים באנשים ספציפיים עם אבחנה של Major Depressive Disorder ואלו השמיטו מחקרים אשר נתנו רק הערכה לגבי נוכחות של דיכאון בהתבסס על תבחיני סקר. אחרים בדקו את ההשפעה של פעילות גופנית בלבד או כטיפול משלים נוגד דיכאון נוסף על טיפול תרופתי. ישנם מאמרי סקירה שכללו מחקרים על אנשים אשר עשו פעילות גופנית גם כשהם היו חלק מקבוצת ביקורת במחקר, ולכן זה עשוי ליצור "הטייה" של תוצאות המחקר היות וגם פעילות גופנית בעצימות נמוכה ביותר יש לה השפעה נוגדת דיכאון.
נדרש הצורך לרענן את הידע הקיים מתוך מחקרי מטה-אנליזה על ההשפעות נוגדות דיכאון שיש לפעילות גופנית ולהתייחס למחקרים שהתפרסמו מהשנים האחרונות, וזה בדיוק מה ששאף לעשות המחקר הנוכחי, שמטרתו לעדכן ולבדוק מה ידוע על ההשפעות שיש לפעילות גופנית ככלי טיפולי נוגד דיכאון שיש לו יכולת להפחית תסמינים במבוגרים. ניתן לקרוא במחקר המקורי על אסטרטגיית חיפוש המאמרים אשר נכללו בסקירה, כיצד נעשה עיבוד המידע והאנליזה.
המחקר הנוכחי הינו מטה אנליזה גדולה יחסית, שבדקה את ההשפעות שיש לפעילות גופנית על תסמיני דיכאון בקבוצת אנשים עם אבחנה ברורה של דיכאון קליני, או שישנה אינדיקציה מתוך בדיקות סקירה שהם סובלים מדיכאון קליני.
ההשפעה החיובית של פעילות גופנית נשארה משמעותית ללא קשר לסיווג המסוים של הדיכאון, ללא קשר לסוג הפעילות הגופנית, לאופן הפיקוח או לגודל המדגם. באופן מפתיע, שילוב של פעילות אירובית ותרגילי התנגדות הראו השפעות קטנות יחסית בהשוואה לפעילות אירובית בלבד או פעילות התנגדות בלבד ללא שילוב עם פעילות אחרת.
סוג הדיכאון לא השפיע על התוצאות | צילום: Shutterstock
כאשר התמקדו אך ורק במאובחנים עם דיכאון קליני עיקרי (MDD Major Depressive Disorder), מצאו השפעות משמעותיות שיש לפעילות הגופנית בכל תתי קבוצות המחקר, פרט לקבוצות בהן נעשתה פעילות גופנית "קלה" או מעורבת, כלומר מספר סוגי פעילות.
אנליזות סטטיסטיות של התוצאות שהתקבלו מכל הקבוצות ותתי הקבוצות מצאו השפעה בינונית שיש למשך התקופה שהפעילות שנעשית, כאשר נמצאה העדפה לפעילויות גופניות לתקופה קצרה. באשר לסוג הפעילות הגופנית, רוב המחקרים בדקו פעילות אירובית והראו השפעות נרחבות שלה, כאשר אחריה נמצא שלאימוני התנגדות השפעה בסדר גודל דומה. במושגים של עצימות האימונים, נמצא שאימונים בעצימות בינונית ורבה מאוד יש להם השפעה גדולה משמעותית על תסמיני דיכאון קליני.
במאמר הנוכחי מציינים החוקרים כי מחקרים לטווח קצר שנעשו מצאו השפעות הרבה יותר ניכרות של פעילות גופנית לעומת מחקרים שנעשו לטווח ארוך יותר. הסבר אפשרי לכך הוא שמחקרים לטווח ארוך כוללים מספר גדול יותר של "נושרים". ככל שיותר אנשים פורשים באמצע מן המחקר זה פוגע באנליזה ובמשמעותיות של התוצאות. פרשנות נוספת היא שההשפעה של הפעילות הגופנית דועכת עם הזמן.
במחקרים בהם קבוצות הביקורת הכילו אנשים אשר נטלו אך ורק טיפול תרופתי נוגד דיכאון ללא פעילות גופנית התערבותית, הייתה השפעה יחסית קטנה לפעילות גופנית בקבוצה ששילבה פעילות עם נטילה של תרופות נוגדות דיכאון, דבר שהוא צפוי יחסית.
לבד או בקבוצה, הספורט יכול להיות כלי נגד דיכאון | צילום: Shutterstock
מגבלות המחקר הנוכחי קיימות היות וקיימת רב-גוניות בין המחקרים שהמידע שלהם נלקח לשם אנליזה והסקת מסקנות. ישנה שונות בין קבוצות הביקורת, שונות מבחינת אורח חיים שנובעת מרקע תרבותי שונה, השפעה של מגדר, וצורות אבחנתיות שונות והערכות שונות של מצבי דיכאון. רוב המחקרים שנכללו היו מורכבים מקבוצות יחסית קטנות, היו פחות קבוצות גדולות אבל עדיין נצפתה בהם השפעה בינונית אך משמעותית סטטיסטית.
לסיכום, ישנן ראיות לכך שיש להמליץ על פעילות גופנית ככלי טיפולי נוסף לפסיכותרפיה ולטיפול תרופתי. הממצאים ממחקר זה תומכים וממליצים על הוספה של פעילות גופנית מפוקחת או קבוצתית בעצימות בינונית ועל פעילות אירובית. זה כמובן נותן כלי טיפולי נוסף באנשים שאינם מטופלים כלל מסיבה כלשהי וחווים תסמיני דיכאון. בהתחשב בשונות הגדולה בין המחקרים ובכך שהמחקרים כללו קבוצות קטנות ולא מייצגות, מומלץ להתייעץ עם רופא על מנת להחליט איזו פעילות כדאי להוסיף ובאיזו דרגת עצימות וכמובן התייעצות כיצד לשלב עם הטיפול הקיים.
למחקר המקורי: פעילות גופנית ככלי טיפולי לדיכאון. פברואר 2023
אין ספק שפעילות גופנית אפקטיבית לרשימה ארוכה של אבחנות רפואיות, גופניות ונפשיות, כולל דיכאון. אבל הגורם המגביל הוא ההיענות לפעילות הגופנית , היכולת והרצון לעסוק בפעילות גופנית : בקבוצה במסגרת טיפולית ובוודאי לבד , בבית. מהניסיון שלי, לא מחקרי אמפירי, ההשפעה והתועלת של הפעילות הקבועה והסדירה, אצל מי שמקיימה, הוא בתחום איכות החיים, הפעילות בקבוצה, שמחכים לה, שמתאכזבים כאשר לא מתקיימת מכל מיני סיבות.