אחת הבדיחות הכי נחמדות לגבי המרכיב המנטלי בהצלחה או אי הצלחה של ספורטאים אומרת שיש ספורטאים ששם המשפחה שלהם הוא "אבל" (BUT באנגלית). הוא כך וכך אבל. היא מאוד מוכשרת אבל. יש לו פוטנציאל אבל. כלומר המילה "אבל" הופכת להיות כמעט שם נרדף לשם של הספורטאי. היכולת הפיזיולוגית, שחלקה נובעת מגנטיקה וחלקה משיפור המושג באימונים, היא פלטפורמה להצלחה בספורט. תנאי הכרחי. אי אפשר בלעדיה. אבל היא לא מספיקה. אם ניקח 100 ספורטאי סבולת, מקצוענים או חובבים, ונערוך להם מספר טסטים פיזיולוגיים המודדים יכולת ומנבאים פוטנציאל, נוכל לדרג אותם מאחד ועד מאה. אבל אם נבחן את ההצלחה שלהם בספורט בטווח של שנים והרבה תחרויות, סיכוי סביר שנמצא שחלק גדול מאלה שדורגו נמוך יחסית הצליחו יותר מחלק גדול מאלה שדורגו גבוה יחסית. עשו תוצאות מהירות יותר או הגיעו במיקומים גבוהים יותר.
אחד ההסברים לכך עשוי להיות קשור במאפייני אופי ואישיות של הספורטאי. כל הדברים שהם לא פיזיולוגיה. הדברים, שבמידה רבה הם אלה שכנראה עושים את ההבדל. בטח ובטח כשמדובר על ספורטאים בעלי אותה יכולת ופוטנציאל פיזיולוגי. הטקסט הנוכחי והנושאים שבחרתי להתמקד ולדון בהם מבוססים על הניסיון שצברתי כמאמן וספורטאי סבולת, על הכשרתי כפסיכולוג ספורט, ועל המעקב שאני מקיים אחרי ספורטאי סבולת מצליחים בארץ ובעולם. בהחלט יתכן שישנם מרכיבי אישיות חשובים ומהותיים שבחרתי לא להכניס בגלל מגבלות מקום ואורך הטקסט.
תשוקה לספורט
בספר GRIT שנכתב על יד הפסיכולוגית אנג'לה דאקוורת ועוסק בהצלחה, יש חלק שלם העוסק במונח "תשוקה". כמה תשוקה יש לך לעשות את מה שאתה עושה? בתחביב או בעבודה. האם אתה אוהב את זה? זה ממלא אותך? איפה זה מדורג בסדר העדיפות שלך? מה וכמה אתה מוכן להקריב בשביל זה? בכדי להיות טוב במה שאתה עוסק בו צריכה להיות לך תשוקה גדולה לעסוק בזה. במונחים הומוריסטיים אתה צריך להיות "פריק של הדבר". זה אמור למלא אותך. לתפוס חלק גדול ומרכזי יחסית בחייך. בזהות העצמית שלך. אם למשל יבקשו ממך להגדיר את עצמך בכמה מלים באיזה מקום תכתוב משהו שקשור בספורט שלך? למשל:
• אבא
• בעל
• עורך דין
• טבעוני
• ספורטאי סבולת
• עצמאי
• טייל
• חובב יין
יש כאלה שעושים מרתון או איירונמן "על הדרך" ויש כאלה שזה תופס וממלא חלק חשוב ומרכזי בחייהם. הם עמוק בפנים. אחרי המשפחה והעבודה זה הדבר החשוב ביותר עבורם. הם קוראים מאמרים וספרים, צופים בתחרויות ועוקבים אחרי ספורטאים ותוצאות. הרצון של האנשים האלה להשתפר ולהיות טובים בתחביב שלהם הוא בדרך כלל גבוה מאוד. הם מושקעים בו. ומשקיעים בו. ציוד, ביגוד, תזונה, כל מה שצריך. הם חיים את הספורט. לא רק עוסקים בו.
מוטיבציה פנימית
ספורטאי סבולת מצליחים אוהבים לעסוק בספורט שלהם. אוהבים להתאמן. הם נהנים מהפעילות עצמה. הם אוהבים לאתגר את עצמם באימונים. לראות כמה חזק ומהר הם יכולים לשחות/לרכוב/לרוץ. הם עושים את זה קודם כל כי הם רוצים. לא כי הם צריכים. לא כי זה מה שמצופה מהם לעשות או זה מה שכתוב בתכנית האימונים שלהם. הם עוסקים בספורט בשוטף, בחופשות, במילואים, או בכל מקום שאפשר להתאמן בו. קשה להם לקחת חופש. פגרה זאת מילה מאיימת. כשהם עושים חופש/מנוחה זה רק בגלל שהם מבינים שזה הדבר הנכון עבורם. הם סופרים את הימים. הגוף והראש שלהם רגיל ואוהב להיות פעיל.
התמדה ונחישות
ספורטאי סבולת מצליחים מתאמנים ומתחרים בעקביות. לאורך ימים, שבועות, חודשים, ושנים. יש להם תקופות טובות ותקופות פחות טובות. בכל מקרה הם ממשיכים. ממשיכים באימונים וממשיכים בתחרות גם אם לא הולך להם והם צפויים לסיים בתוצאה מאכזבת. בגלל שזה תופס מקום מרכזי בחיים שלהם לוח הזמנים בנוי בהתאם. הוא תומך בשגרת האימונים. אם צריך אין להם בעיה ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם. אם צריך אין להם בעיה לנסוע רחוק כדי להתאמן באתר ספציפי. אם צריך אין להם בעיה לעשות שוב ושוב את אותו אימון שנחשב "משעמם". אם צריך אין להם בעיה לעשות אימון שהם פחות אוהבים. אני נוהג להגיד לספורטאים שאני מאמן ויש להם מטרות יומרניות: "לא רוצה לשמוע מוקדם לי. לא רוצה לשמוע רחוק לי. ולא רוצה לשמוע משעמם לי. נסיכים לא עושים פודיום בישראמן או סלוט להוואי".
התמודדות עם כישלונות
הכישלון הוא הבסיס להצלחה. זאת לא קלישאה. כדי להצליח בטווח הארוך. צריך להיכשל מדי פעם. הכישלון מחזיר אותנו לקרקע. הוא מחדד את הצורך שלנו להיות מדויקים. הוא מבהיר לנו שלא מצאנו את הנוסחה להצלחה ואנחנו צריכים להמשיך לעבוד קשה כל הזמן. שאי אפשר לנוח על זרי הדפנה. הוא בוחן עד כמה המוטיבציה שלך היא פנימית ולא רק חיצונית וקשורה לתגמול בעקבות ההצלחה-פרסום, תהילה, פרסים, וכדומה. הוא מגביר את התשוקה להצלחה.
ספורטאי סבולת מצליחים מגיבים נכון לכישלון. הם לא נבהלים ממנו. הם בוחנים מה בתהליך לא עבד ו/או מה בביצוע בתחרות עצמה לא עבד. מנתחים את הדברים בצורה שכלתנית ונטולת אמוציות. מה הם עשו בעבר שהוביל להצלחה ולא התבצע הפעם. מה הם צריכים לעשות בפעם הבאה.
התמודדות עם מהמורות
פציעות ומחלות הן הדבר האחרון שספורטאי סבולת רוצה להתמודד איתו. אבל לעתים זה קורה. ולא תמיד בעיתוי מושלם. ספורטאי סבולת מצליחים מתנהלים באופן שכלתני ומצליחים לצמצם את כמות הפציעות והמחלות שלהם. כאשר למרות הכל הם פצועים או חולים הם מנהלים את הסיטואציה באופן קר וענייני. מה הדבר הכי נכון לעשות היום. מה מחר? להתאמן? לנוח? ללכת לטיפול? לוותר על תחרות מסוימת? תהליך אנליטי בדיוק כמו שהמון אנשים עושים למשל במקום העבודה שלהם אבל מתקשים לעשות בספורט. ההתמודדות עם המחלה/פציעה הופכת להיות אתגר ומטרה כמו כל תחרות. מתעלים את האנרגיה והגישה הרצינית והמקצועית ללימוד וניתוח הבעיה ולטיפול בה. בדיוק באותם כלים אישיותיים של נחישות והתמדה למשל. מוטיבציה היא מוטיבציה. לא משנה אם זה להתאמן או לעשות פיזיותרפיה.
ריטואלים ונטייה לביצוע מושלם
ספורטאי סבולת מצליחים לא ירוצו 19.900 ק"מ אם כתוב להם בתכנית לרוץ 20. הם לא ירכבו 2:50 אם כתוב להם בתכנית לרכוב 3 שעות. אחרת הם יחושו שלא ביצעו את האימון בצורה מושלמת וכמתוכנן. יש להם ריטואלים שקשורים בתחרות. חפץ, תפילה, מאכל. משהו שמקושר אצלם להצלחה בתחרות.
הערכה עצמית וביקורת עצמית
ספורטאי סבולת מצליחים מודעים ליכולות שלהם. הם אף פעם לא לגמרי מרוצים מהן. תמיד שואפים להשתפר. תמיד חושבים שהם יכולים יותר. משוב עצמי וביקורת עצמית הם חלק מיום יום שלהם.
גמישות מחשבתית
ספורטאי סבולת מצליחים לא מקובעים. הם לא מתאהבים באימון מסוים, במסלול מסוים, או בתחרות מסוימת. ובעיקר הם לא מתאהבים בתכנית. גם אם היא עבדה בעבר וגם היא על הנייר היא נראית מדהים. הם מתכננים ומתוכננים אבל אין להם בעיה לשנות ולהיפרד מהתכנית במידה וזה הדבר הנכון לעשות. גם במאקרו. וגם במיקרו במהלך אימון ספציפי או תחרות.
התמודדות עם הצלחות
כישלונות לא מרסקים ספורטאי סבולת מצליחים ובאותה מידה הצלחות לא מעיפות אותם לשמיים. הם לא מתבשמים בריחות של עצמם. הם לוקחים הכל בפרופורציה. מבינים שהכל זמני. ברור להם שאין נוסחה והצלחה זה לא פטנט. צריך להמשיך לעשות את הדברים נכון. אי אפשר לשכב על הגב ולנוח. צריך להמשיך להתאמן ולהתאמץ. הם מבינים שהצלחה באה בעקבות שילוב של גורמים, חלקם תלויים בהם וחלקם פחות. כדי להצליח שוב גם בפעם הבאה עליהם לעשות את כל הדברים שתלויים בהם באופן מיטבי.
מולד או נרכש?
אחת השאלות המתבקשות הינה עד כמה אלו מאפייני אישיות מולדים ועד כמה הם התנהגויות הניתנות לאימון ושינוי. כנראה שהתשובה היא גם וגם. במידה מסוימת כל אחד נולד עם מטען גנטי מסוים שמשפיע לא רק על הפיזיולוגיה שלו. כל אחד ממוקם אחרת במשפחה. כל אחד עובר בילדותו חוויות משמעותיות שמעצבות אותו כמבוגר. יחד עם זאת כנראה שלסביבה יש השפעה ניכרת על מי שאנחנו ואיך שאנחנו מתנהגים. באופן טבעי ואנושי בני אדם נוהגים לאמץ נורמות וערכים מהתרבות שבה הם חיים ומהאנשים שהם מוקפים בהם. אם כולם סופר רציניים ונחושים זה מעלה את הסיכוי שגם אתה תתחיל להיות כזה. במודע ושלא במודע. זה ידבוק בך.
בחירת שותפים לאימונים/קבוצה
אחד הדברים המעניינים בעיני הינו באיזו קבוצה ספורטאי בוחר להתאמן. מה האוריינטציה שלה? לדעתי זה מצביע במידה רבה על מאפייני האישיות שלו. על המקום שהספורט תופס בחייו. על השאיפות שלו. על כמה הוא מוכן להתאמץ ומה הוא מוכן לעשות בשביל להגשים אותן. כמה זה חשוב לו. ואם הוא לא מצטרף לקבוצה אז מי הם שותפיו לאימונים? מה האופי שלהם? השאיפות? התרבות והערכים בהקשרים של התחביב.
בהקשרים האלה צריך להפריד בין "אזורי שפע" לבין "אזורי חוסר בחירה". או אם תרצו בין המרכז לפריפריה. במרכז הספורטאי בוחר בין שפע של קבוצות ומאמנים. בפריפריה הבחירה היא לא באמת בחירה אלא מוכתבת בעיקר מהגאוגרפיה והפרקטיקה-מה קיים וזמין באזור שלי. בנסיבות של חוסר בחירה הדבר הכי חשוב הוא לפעמים דווקא המזל.
"מעלה מצוינות"
אם במקרה אתה מתגורר ביישוב שיש בו מאמן וספורטאים עם מאפייני האישיות שתיארתי אתה תצטרף אליהם כי הם היחידים שקיימים. ואז בהחלט ייתכן שלאט לאט תהפוך להיות כמותם. תפנים ותספוג את הנורמות והערכים שלהם. תתחיל להתנהג כמותם. ותהיה ספורטאי סבולת מצוין.
"גבעת בינוניות"
אם לעומת זאת במקרה אתה מתגורר ביישוב שיש בו מאמן וספורטאים שאינם בעלי מאפייני האישיות שתיארתי אתה תצטרף אליהם כי הם היחידים שקיימים. ואז בהחלט ייתכן שלאט לאט תהפוך להיות כמותם. תפנים ותספוג את הנורמות והערכים שלהם. תתחיל להתנהג כמותם. ותהיה ספורטאי סבולת בינוני למדי.