"הזיכרון שלנו צריך התחלה וסוף ומעדיף שהאמצע יהיה כמה שיותר קצר, כי את האמצע זוכרים תמיד פחות טוב. בריצה של מאה קילומטר כשההתחלה והסוף מהווים חלק קטן כל כך מהריצה, והאמצע כל כך ארוך, ארוך כמו ארבע עשרה שעות, לזיכרון יש בעיה." הטור של אור
מאת:אור
נדמה שככל שהריצה ארוכה יותר יש פחות מה להגיד עליה. בריצה של חמישה קילומטר, כל שיפוע בדרך נחרט, וכמעט כל נשימה מותירה עקב בזיכרון, במרתון זוכרים בדרך כלל את החמישה או השבעה האחרונים, תלוי מתי פגשת בקיר, כשכל קילומטר מתארך עד לאין קץ. מאה קילומטר הם כבר מתכון לחוויה של דמנציה, פתיתי זיכרון שמרחפים תלושים בתמיסה של משקה איזוטוני. הגבעות המוריקות באור הבוקר, עיני הפרות הנוצצות באור הפנסים בלילה, הטעות ההיא בדרך שעלתה בחצי שעה, אהובתי והבנקאי מופיעים במפתיע על שביל העפר.
נדמה שריצת מאה קילומטר היא אתגר גדול יותר לזיכרון מאשר לרגליים. הרגליים רצות קילומטר ועוד קילומטר, ונהנות מהפוגות ההליכה, כדי לצבור כח מחדש, ושוב חוזרות לרוץ, צוברות עוד ועוד קילומטרים ולא שואלות שאלות. לזיכרון יש דרישות משלו.
איור: גגו עשת
הזיכרון שלנו צריך התחלה וסוף ומעדיף שהאמצע יהיה כמה שיותר קצר, כי את האמצע זוכרים תמיד פחות טוב. בריצה של מאה קילומטר כשההתחלה והסוף מהווים חלק קטן כל כך מהריצה, והאמצע כל כך ארוך, ארוך כמו ארבע עשרה שעות, לזיכרון יש בעיה. הוא קורס באמצעו, לא מצליח להחזיק את כל הגודש. כמו מדף ספרים ארוך מידי שהספרים שמונחים לאורכו גורמים לו לבטן ענקית והחיבורים בקצוות המדף מתקשים לתת לה תמיכה. הזיכרון נעזר בשינויים, אבל בריצת המאה השינויים היו מינוריים והתגמדו לנוכח החזרתיות. עוד עלייה חלקלקה, עוד שדה חיטה, שוב ביקור בנקודת המוצא למילוי מאגרי הג'ל והאיזוטוני.
חוסר המובחנות הזה מחלחל גם לגוף, בסוף המירוץ יותר משהוא היה עייף ניכר כי הוא היה המום, בלי כאבים ממוקמים ואפילו בלי עייפות גדולה, אלא מעין טשטוש כללי, תחושה שמשהו התרחש אבל לא ברור מה. גם ביום שאחרי הגוף מתקשה לספק תשובה ברורה, הטשטוש נשמר. כל השרירים תפוסים ונוקשים, לא רק אלה של הרגליים גם של הידיים והזרועות. אם הייתי מנסה ללמוד על המאמץ שעשינו ממצב הגוף ביום שאחרי, ממיקומם של הכאבים, יכולתי להניח באותה מידה שרצתי על הידיים.
חברים שואלים אותך "איך היה המירוץ?" ואתה מוצא את עצמך מגמגם ומתקשה לענות. אני מוצא את עצמי מנסה להתרחק מהחוויה, להגיע לאותה נקודה חיצונית שממנה העין תוכל להקיף את כולה ומרגיש כאילו אני עומד מול בניין גדול מדי שלא משנה כמה אנסה להתרחק ממנו עדיין איני מצליח לראות את כולו בשלמות.
אני משוחח עם עורכת הדין, שיחד עברנו את כל אותן ארבע עשרה שעות וחצי, וגם בשיחה איתה התחושה היא שאין מילים מתאימות. חוזרים שוב ושוב לרגע בו טעינו בדרך, לא רק בגלל שהתסכול על הזמן שאבד הוא כל כך גדול, אלא בעיקר בגלל שתחושת התסכול הזאת היא תחושה מובחנת, מוכרת, כזאת שאפשר להיאחז בה בערפל הרגשי. אנחנו חוזרים ומודים אחד לשני על התמיכה לאורך הדרך, ברור לי שלא הייתי יכול לסיים בלעדיה, שהיא שמרה עלי וכנראה שגם אני עליה, אבל גם בזה לא ברור במה בדיוק שמרנו אחד על השני. האם זה בשמירה על הקצב המתון, בדיוק בזמני האכילה או בעצם הנוכחות של אדם אחר שעובר יחד איתך חוויה דומה ומגן מפני הבדידות הגדולה.
כמה דקות אחרי סוף הריצה הרגשתי מן גל של רגש גואה בי. הופתעתי, כי בחצי השעה שקדמה, כשהסיום כבר נראה וודאי, הייתי מוטרד מכמה מעט אני מתרגש מכך שעמדתי באתגר הגדול, ותהיתי האם זה אומר משהו על ערכו של האתגר. ואז, רק אחרי שכבר חצינו את קו הסיום, וכל אחד התחבק עם יקיריו, פתאום זה בא. מן גאות של רגש מתוך הגוף, שקצת ממנה הגיע גם לעיניים. רגש נטול מילים, שנותר כזה גם בימים שחלפו, אבל עדות לכך שמשהו משמעותי קרה לי, שגם אם משמעותו עדיין לא ברורה שבוע אחרי, המשהו עדיין שם, ונדמה שאליו יצאתי לרוץ.
זה גם המקום להודות לכל התומכים שסייעו לאורך הדרך. לסאקוני, לטבע ספורט קסטל, לדיאטנית אירית אלמוג שהצליחה להכניס סדר בתזונה שלי, לרן שילון שממשיך להוביל אותי אל הלא נודע, לאנשי שוונג ובמיוחד לשכן, ולאהובתי שהמסע המשותף שלנו יחד בחיינו הוא החשוב לי מכל.
