"נמאס כבר מהעניין הזה של המהירות" אמר לי המאמן. זה היה יומיים אחרי מירוץ הלילה. התכוונתי לרוץ רגוע במירוץ הלילה, ידעתי להגיד לעצמי שזה לא מירוץ בשביל תוצאה עם כל הצפיפות והשעה הבלתי שגרתית, רציתי פשוט להנות מהחוויה ההמונית
מאת:אור. איור: גגו עשת
אבל כמו שאומר הפתגם בהקשר אחר "מי שאין לו שכל יש לו רגליים" ובמקום זה שוב מצאתי את עצמי רץ מהר מידי מנסה להדביק את איש המחשבים, וכאב לי בצד. אחר כך סתם היה קשה, והמשכתי לרוץ מהר, ובסוף אפילו קצת הגברתי, חציתי את קו הסיום, ורצתי לאט הביתה, ולא יכולתי להשתחרר מתחושה של החמצה. הייתי שם, רצתי את עשרת הקילומטר ובכל זאת לא ממש הייתי שם, לא ממש השתתפתי, מרוב מהירות השארתי מאחור את החוויה.
"עוד דקה, פחות דקה, מה זה כבר משנה" אמר המאמן ותרם עובדה סטטיסטית "ככל שהקבוצה שלנו גדלה מתרבים האנשים שהאתגר בשבילם הוא לא המהירות אלא עצם הריצה". האיש שבעבר רתם אותי לאתגרי מהירות למיניהם שינה באחת את עורו וגילה את ההנאה שבאיטיות. הוא קצת מדאיג אותי בזמן האחרון, המאמן, הוא הופך מהורהר יותר. מה יהיה השלב הבא, פתאום יהיה עדיף ללכת על לרוץ.
האיש שהמציא את הפתגם "מי שעוצר – ילדה", טוען שהשתנה. כמו כל בעל תשובה, גם המאמן הפך למיסיונר, והתחיל להאשים אותי שגם אני ברבות השנים חטאתי בחטא המהירות ואיבדתי את הזיקה לשורשי, התמכרתי לעיסוק האובססיבי בשניות ושכחתי את הימים, נפלתי במלכודת הקפיטליסטית ואיבדתי את רוח אינטרנציונאל ואני יכול להמשיך ככה לנצח. בקיצור גם אני התקלקלתי, והמאמן, וזה דבר שלא השתנה, בא לתקן.
המאמן, כמו ההיסטוריון פרנסיס פוקויאמה מחבר "קץ ההיסטוריה", סבור שהגענו לקץ הזמן, הזמן אינו רלבנטי וגרוע מכך הזמן הוא משעבד אותנו אליו וגורם לנו לעשות דברים טיפשיים. כדי להדגים טענה זאת סיפק משל אלגורי שמקורו הולנדי על אדם שמנסה להגיע במהירות לארוחת הבוקר שלו, ומרוב חיפזון דורס בדרכו את התרנגולת שהיתה אמורה להטיל את הביצה לחביתה שלו, ומכאן האמרה "דיה לביצה בשעתה".
וזה לא רק המאמן. נדמה שמכל עבר, ומכל עבר אני מתכוון גם לשכן, מחליפה החוויה את הזמן. הזמן הוא לינארי נמדד בדקות או שניות החוויה נמדדת ביחידות של משמעות. היישום נראה בערך ככה, במקום להגיד "זה היה מהיר" נוכל להגיד "זה היה משמעותי" או "מעניין" "מחדש" וכך הלאה, החוויה הי מקור לשפע. בניגוד לתרבות המהירות שאוהבת שמירה על תנאים קבועים ככל האפשר, תרבות החוויה אוהבת גיוון ושינוי, ולכן אחד היתרונות הגדולים של ריצות חוויה הוא שכל שיבוש שנגרם בהן רק מגביר את החוויה. בריצות על זמן כאשר חסר סימון במסלול וטועים בדרך הדבר יאריך את הזמן והמרחק ולכן יקלקל את התוצאה ויגרום לקיתונות של תלונות בפורומים המתאימים. בריצת חוויה אם חסר סימון וטועים בדרך הדבר רק מגביר את החוויה, אם במקרה הטעות בדרך גם מובילה אותך לתוך להקת שועלים מורעבים וחולי כלבת, החוויה גדלה, ואם אחר כך גם תיפול לתוך שלולית מים מוקפת ביתושי אנופלס החוויה רק מתעצמת.
המרוצים על זמן דרשו ממך לבחור. בין טוב לרע. הטוב- מעט שומנים, הרבה אימונים אינטנסיביים, הרע- אלכוהול ריצה איטית. מרוצי החוויה מתקיימים בעולם מורכב יותר, מכירים בעובדה שבמציאות כמעט תמיד החלוקה בין טוב ורע היא חלוקה אשלייתית, אשליה שיש טוב ויש רע ואפשר בבחירה להפריד ביניהם. מירוצי החוויה מאמינים בעירוב, עירוב בין ענפים שונים, בין אנשים ברמות יכולת שונות ואפילו בין ריצה ויין, כמו במירוץ היקבים ביום שישי הקרוב. האמונה בעירוב היא לא התעלמות מההבדל אלא ההכרה בכך שיש חיבור עמוק יותר שלפעמים נסתר מהעין, שהשלם גדול מסכום חלקיו. בין שתיית יין והריצה לכאורה קיימת סתירה בין פעילות ספרטנית לצריכה דיוניסית. בפועל, ההנאה מהחוויה הגופנית של הריצה כמו מהחוויה הגופנית של שתיית יין, ובמיוחד החיבור של הנאות גופניות אלה, הוא מקום של חוויה חדשה.
זה מבלי להזכיר ששתיית אלכוהול מפחיתה את יכולת ההתמצאות, ואז יש יותר סיכוי ללכת לאיבוד, ולפגוש להקת שועלים חולי כלבת.
