מאת:אור

לכאורה השחייה היא פעילות הרבה פחות חברתית מהריצה. אין בשחייה את האפשרות לקיים את כל אותן שיחות ממושכות על ההבדלים בין הג'לים השונים, ולעסוק בשאלות הרות גורל לגבי דגם חדש של נעלי ריצה ויתרונותיו בזמן שהרגליים עושות את שלהן ומקדמות את הרץ לאורך דרכו. בדומה לדג, השחיין אמור לשמור את מחשבותיו לעצמו. בפועל גיליתי כראשן מתחיל כי ההשתלבות בבריכה דורשת ממני כישורים חברתיים מורכבים בהרבה. התקשורת המאפיינת את שעות הבריכה אינה מהסוג המילולי המלווה שיחות רעים, אלא דווקא מהסוג הקדם המילולי. תקשורת של מחוות וסימנים מוסכמים יותר ופחות, בדומה לשיח המתקיים בין הנוהגים בכבישים. שיח שלעיתים קרובות, דווקא העדר המילים, עושה אותו לכר לביטויים של דחפים ראשוניים בצורתם הגולמית והעוצמתית של תוקפנות ותחרותיות, ולעיתים, ברגעי חסד נדירים ומועטים לביטויי נדיבות מופלגים בין זרים.

אך לא בכל שטח הבריכה נהוגים קודים יחודיים אלה. בשולי הבריכה קיימים האזורים הלא תחומים בהם כל אחד יכול לעשות כאוות נפשו, מעין אזורי ספר, או שמא ערי מקלט לחריגים, שהושארו לרווחתם של אלה שלא השכילו להשתלב, או שאולי ניסו אך נפלטו מתוך חברת המאוד נדירות שנקלעתי לבריכה, הגבלתי את עצמי לאותם אזורים, בהם אתה חופשי לצוף ולצלול, לעצור כשמתחשק, או לשחות לצדדים במקום לאורך. מהאזורים החופשיים נראה משטר המסלולים כרודנות מסוכנת שנשלטת על ידי קוד פנימי נוקשה ואכזרי.

לימודי החתירה הטילו אותי באחת אל מעבר לשורות המצופים, אל האזור שעד אותו זמן היה אסור לי, בו החיים והמוות נשלטים בקוד החברתי של השחיינים. עוד בטרם הכניסה למים מתחילה ההתלבטות: האם לנעול את הסנפירים מחוץ למים ולהסתכן בצעידה במגוחכת, או בפנים, ואז אני עלול לחסום את דרכו של דולפין מיומן באמצע סלטת ההסתובבות שלו. אחרי שנכנסתי למים עולה שאלת השהייה בקצוות. ברור לגמרי שכל עצירה באמצע המסלול שקולה לחנייה להתרעננות באמצע נתיבי איילון בשמונה בבוקר, אבל בניגוד לנתיבי איילון למסלול השחייה אין שוליים, אלא רק קצוות. כמה זמן מותר לשהות בקצוות, ואם אני שוהה בהם, לאן להיצמד, לימין או לשמאל, ואם אני כבר נצמד, האם מותר להחזיק במצוף ההפרדה כמשענת או שמדובר באל תעשה מביש.

היציאה לדרך פותחת עולם שלם של התלבטויות נוספות. האם לצאת לפני שחיין מהיר בידיעה שיש לו את הטכנולוגיה לעקוף אותי, או לצאת אחריו ולהסתכן במשך שהייה חריג בקצה. ואחרי שזינקתי, מה קורה כאשר אני מוצא עצמי מאחורי שחיין איטי ממני, שכן הסנפירים מעניקים לי ממהירותם, האם לנסות לעקוף ולחשוף עצמי להיתכנותה של תאונה חזיתית או להתאים את עצמי למהירותו. לרוב אני בוחר להישאר במסלול, ולא לצאת לעקיפה שאיני יודע כיצד תסתיים, בפועל גורם הדבר לכך שאני מאט את תנועותי בניסיון להתאימן למהירות השחיין שלפני, מהירות שאולי מתאימה לו אך לא לי, וכתוצאה מכך אני מתחיל פשוט לשקוע.

כל זאת נכון כשאני שוחה על הבטן. השחייה על הגב שקולה ליציאה לנתיבי איילון עם מטפחת קשורה לעיניך. אני אמור לשרוד בכביש המהיר של השחייה מבלי שאוכל להתבונן כלל על הדרך. אלה הרגעים בהם אני מגלה שהאמונה באל היא למעשה תנאי מקדים לניסיון לשחות גב בבריכה. לא אחת אני מוצא את ראשי נחבט ברגליהם של השחיינים שלפני, או חוסם את הכיוון הנגדי בשל העדפתי המולדת לשחייה בזיגזג. ברגעים אלה האינסטינקטים שלי בוגדים בי ומחמירים את המצב. במקום לתקן במהירות את הטעות אני עוצר ומתחיל להתנצל. נדמה שבקשות הסליחה שלי רלבנטיות לשחיינים האחרים באותה מידה שהיו רלבנטיות לכריש שנקלעתי לדרכו. לא אחת אני מצטער שטרם הומצא שלט "שחיין חדש" שאוכל לתלות על עצמי כך שיזהיר את האחרים מפני. מצד שני, ברור לי שגם בלי השלט, האחרים מזהים בקלות את הסכנה על סנפירים שמתקדמת לעברם.

סטטוס נוכחי בשבוע השביעי: חתירה- צף, שולט בתנועת רגליים. שחיית גב- צף, שולט בתנועת הרגליים. שחייה על הצד- שיפור מסויים, מתחיל להחליף צדדים תוך כדי, לעיתים נדירות גם ידיים.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.