מאת:אור

השף הקליפורני תומאס קלר נוהג לסדר במקרר את הדגים שהוא רוכש לקירור באופן שונה משפים אחרים. בעוד הנטייה הטבעית היא להניח את גוף הדג על צידו, במסעדה של קלר הדגים במקרר מסודרים בעמידה על החלק הצר, על גחונם, "באופן הטבעי להם כמו שהם שוחים לא כמו שהם מתים" נוהג קלר להסביר את הבחירה. כמו הדגים המתים של השף קלר, גם אני אמור לשחות בבריכה כאשר החלק הצר של גופי פונה לעבר הקרקעית. עוד בטרם הספקתי לגמור להשתאות מול יכולתי לצוף על הגב, הודיע לי המאמן כי בכך למעשה לא השגתי דבר, שכן השחייה האמיתית יכולה להתבצע רק על הצד, אי אז הגוף הופך למעין סנפיר המפלח את המים, בזכות החיכוך המועט. בהדגמות של המאמן נראה שמדובר במהלך פשוט ביותר, כל שעליך לעשות הוא להתחיל בשחייה על הגב, ואז לסובב את האגן כך שכל גופך יטה על צידו, הכתף תבלוט מתוך המים, בעוד הראש נשאר במקומו מביט ישירות אל על. בעוד שלדגים של השף קלר ואף למאמן שילון, השחייה על הצד היא דבר טבעי, גופי מסרב לקלוט את הרעיון. במקום שרק האגן יסתובב, מסתובב הגוף כולו מכפות הרגליים ועד שרירי הגבות. אני שוחה במסלול, ולכל אורך הדרך מתחכך באופן בלתי פוסק בסימוני הפלסטיק שתוחמים את המסלולים, מנסה עם עוד כח, מנסה יותר בעדינות, ואותה נקודה שאמורה לאפשר לי לשחות על הצד ממשיכה לחמוק ממני.

אין לו קורדינציה, לגוף שלי, אף פעם לא היתה לו. קואודינציה במובן הבסיסי של תיאום בין השרירים, של חלוקה בנטל, האגן שלי אינו מסוגל להגיד לצוואר "עכשיו אני אמור להסתובב ואתה כל שעליך לעשות הוא להישאר רגוע במקום". במקום זאת כשהאגן שלי מחליט להסתובב הוא סוחף אחריו את כל שרירי הגוף, במהלך של "הכל או לא כלום". אינני מופתע מכך, שכן אני זוכר את עצמי כילד משחק במחשב, עושה תנועות בקצות אצבעותי וכל גופי רוטט בעקבותיהן, מיטלטל מצד לצד בעקבות התנועות על המסך. אינני מופתע אבל אני קצת מאוכזב שהדברים הללו לא משתנים. ליתר דיוק, האכזבה היא מכך שהם לא השתנו כבר קודם, בשנה וחצי בה התמקדתי בריצה. כשמתבוננים מהצד על פעילות גופנית זה נראה שאו שאתה מצליח או שלא, או שאתה ספורטאי או שאתה בטטה, ככל שאני מעמיק פנימה אני מגלה שיש תחומים נפרדים, שהיכולת לרוץ ארבעים ושניים קילומטר אינה מבשרת במאום את היכולת שלי לשחות על הצד.

ברגעי המשבר אני מנסה להתנחם בריצה, אבל כאילו להכעיס הותאמה תכנית האימונים באצטדיון למזג האוויר האכזרי, ואת מקומן של הריצות הארוכות מחליפים אימונים לשיפור הסגנון. קללת הקואורדינציה הלקוייה, פוגשת אותי גם על כר הדשא, כשהמאמן גווין מבקש ריצה בצעד תימני, וכל מה שאני מסוגל להפיק תימני בערך כמו מלאווח פיצה.

השחייה מציבה בפני אתגר תקשורתי חדש. בעוד אימוני הריצה לימדו אותי לדבר בשפת הגוף כולו, כך שאוכל לעודד אותו ברגעי עייפות להמשיך ולא להרפות, אימוני השחייה דורשים שאלמד לדבר את שפתם השונה של חלקים בגופי, שאדע לפנות לאגן בשפתו, ולשרירי הבטן בשפתם. שאוכל לחלק הוראות לאחד מבלי שהשני יתערב גם הוא מייד וירצה להצטרף. בעקבות אימוני הריצה הבנתי שלגוף יש אישיות משלו, שצריך להתחשב בה, להקשיב לה, ואף ללמוד ממנה. השחייה מוסיפה לכך את ההבנה שלמעשה לא מדובר באישיות בודדת אלא במשפחה, שלפעמים אפשר להתייחס אליה כיחידה אחת, אבל במקרים אחרים, כל אחד מבניה צריך את היחס האישי והמותאם לו בלבד.

סטטוס נוכחי בשבוע השישי: חתירה- צף, שולט בתנועת רגליים. שחיית גב- צף, שולט בתנועת הרגליים. שחייה על הצד- לפעמים.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.