מאת:אור
אחד הדברים שלמדתי במהלך אימוני הריצה הארוכים היה כיצד להתמודד עם צרכיו הלא צפויים אך השגרתיים של הגוף. גברים ונשים שביום יום יופיעו תמיד בחליפות מוקפדות כשרבב אינו דבק בבגדיהם ימחו את אפם בטבעיות גמורה בשרוול חולצתם כמו אחרון הילדים המנוזלים בפעוטון. בריצה, כאשר השלפוחית מתמלאת, אין טבעי יותר לרץ מלעצור בצד להדרך, להפשיל את הטייץ, ולהשיב לטבע את מימיו. כאילו חווה מעולם לא התפתתה לנחש ופרי עץ הדעת נשאר תלוי על העץ. במקרה אחר, אדם מן הישוב, כלומר מהצד האיכותי של הישוב, ירק במלוא פה ואחר כך אף יברך על כך בברכה היהודית "ברוך שיצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים, חללים חללים". אך הרגלים רעים נרכשים במהירות, וכך גם אני מצאתי שאני מסוגל לירוק ללא עכבות, ומבלי שקודם ליריקה הרהור ממושך על האופן שבו אותה יריקה תשפיע על תדמיתי הציבורית.
מתוך תחום רחב ומרתק זה של היחס להפרשות הגוף בולט היחס השונה של הרצים ואלה שאינם רצים לזיעת הגוף. עבור הרץ הזיעה היא אומדן למאמץ. הזעה מרובה איננה בעיה שיש לטפל בה אלא אות של כבוד. לא נדיר לראות רצים בסוף ריצתם עומדים בצוותא וסוחטים חולצותיהם, תוך קריאות התפעלות וההערכה. יחס הכבוד הזה פוסק לרוב עם ההגעה הביתה, כשרתיעתה הקולנית של אהובתי מבהירה לי שזיעה היא לפעמים רק זיעה.
לכאורה דיון זה איננו שייך לעולמו של השוחה. שכן הזיעה, אם היא בכלל נובעת במצב זה, נמסכת מיד במים ודבר קיומה לא נודע. כך גם לגבי הפרשות הפה. אך בכל זאת נותר תחום אחד שהשתיקה יפה לו, והוא עשיית הצרכים במים, פיפי בשפת העם.
במידה מועטה של בושה אני מודה שבילדותי נהגתי לעשות צרכי בבריכה ללא חשש. ליתר דיוק היה קיים חשש ראשוני, שכן בימים ההם היתה נפוצה שמועה שמנהלי הבריכה מוהלים במים כימיקל מסויים שבעת מפגשו עם הנוזל הצהבהבה גורם למים סביב השחיין להאדים, אך שמועה זאת לא התאמתה מעולם, ויש הטוענים כי רק בגרמניה נהוג הדבר.
כשחזרתי לבריכה לאחרונה, בגילי המתקדם, ניחשתי באופן אינטואיטיבי שכמו לגבי עבירות אחרות שנסלחות כאשר מדובר בילד, הדין לגבי מבוגרים הוא שונה. בין המבקרים בבריכה שאינם שחיינים הדעות חלוקות, ויש לא מעטים מהם שמודים כי גם בבגרותם הם ממשיכים לראות בבריכה מעין אסלה ענקית. תומכי המנהג מציגים נימוקים שונים החל בחוסר הנוחות שביציאה מהמים וכלה בטיעון המדעי-רפואי כי שתן האדם הוא סטרילי ולכן לא רק שאינו ממלא את הבריכה בחיידקים אלא שהוא משתף פעולה יחד עם הכלור בניקיון המים.
הייתי שמח לו יכולתי ליצור פרופיל של המשתין הבוגר בבריכה, כזה שהיה מסייע לקבוע מראש מאחורי מי כדאי להימנע מלשחות. אך הנתונים שמצטברים מראים כי אין לו מין מסויים, גיל או קשר ישיר להרגלי ניקיון אחרים.
ניסיתי בזהירות להעלות את הסוגיה העדינה בפני המאמן. "אאא…שמעתי שיש אנשים שאתה יודע…אאא עושים…בבריכה". "עושים מה?" גילה המאמן, שלרוב הינו חד כתער, חוסר יכולת מפתיע להבין את כוונתי.
"אתה יודע..אאא.", ואז עברתי לטון ילדותי "פיפי". המאמן שילון נראה המום. ראיתי שהוא מנסה לעכל את העובדה שהצעתי את קיומה, מתקשה לדמיין את התמונה המזעזעת, ואין להקל ראש ביכולתו של המאמן לדמיין, כמי שלפני שנה וחצי הצליח לדמיין אותי רץ מרתון. "בים אולי, אבל בבריכה, אתה בטוח?" שאל, הנהנתי. "שחיין לא יעשה זאת, הבריכה בשבילו היא הבית" פסק המאמן, וראיתי שקור רוחו שב אליו. מבחינת המאמן מספיק שהשחיינים לא יעשו דבר כזה, ושאר בני האדם לגביהם הרי כל זוועה היא אפשרית. נדמה שכמו מארקס בשעתו, שהאמין כי ברגע שיגיע מעמד הפועלים לשלטון המלחמות יחלפו מהעולם, גם המאמן סבור שלו רק שלטו השחיינים בעולם, הוא היה מקום טוב הרבה יותר.
השיחה עם המאמן שלחה אותי להרהר, אם אכן האבחנה שלו נכונה, שרק לא שחיינים עושים את צרכיהם בבריכה, ומשאל קטן שערכתי אכן תמך בה, יתכן שהמניע האמיתי למעשה הוא נקמה של החלש. תמונה הצטיירה בראשי, זה שאינו שחיין משתכשך במים להנאתו ולפתע הוא נהדף הצידה, לעיתים בפראות, על ידי שחיין מהיר, אז יכול הלא שחיין לאמר לעצמו בסיפוק "הוא אולי שוחה יותר מהר ממני, אבל גם אני יודע משהו על המים שהוא לא יודע".
סטטוס נוכחי בשבוע השלושה עשר: שוחה חתירה למרחקים קצרים, אך לעיתים קרובות מאבד את הסגנון באמצע הבריכה. עדיין מתאמץ יותר מידי.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:
[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות
עמוד צור קשר.
