מאת:אור
שבוע וחצי לפני צליחת הכנרת נקראתי לטוקיו. למעשה לא בדיוק נקראתי, אף אחד לא קרא לי מלבד קול פנימי ואהובתי שעשו יד אחת בעניין. ההחלטה לנסוע לא היתה קלה נוכח מצבי הגבולי בתחום השחייה, "על הקשקש" כינה אותו המאמן, ביטוי שבמקרה זה מקבל משמעות כפולה אם לא משולשת.
מחשש להתנגדותו של המאמן לנסיעה בחרתי אני, כמו כל הפחדנים, להציג את רצוני שלי כרצונו של אדם אחר. אחרי מחשבה ארוכה, ומתוך בחירה אסטרטגית לא להסתכסך עם אהובתי, החליט המאמן לאשר את הנסיעה.
רק תנאי אחד התנה המאמן, מלון עם בריכה בו אוכל להמשיך את אימוני על בסיס יומיומי, רצוי פעמיים ביום. אמנם התכנית המקורית שלנו היתה להתאכסן באחד מאותם מלונות מגירה בהם נודעה טוקיו, העשויים תאים צפופים בתוך כוורת רב קומתית במחסן בפאתי העיר, אך דרישתו של המאמן אילצה אותנו לשפר את תנאי המחיה שלנו. לאחר חיפושים ברשת נמצא מלון חמישה כוכבים שמתגאה בבריכה שמהתצלומים נראתה מרשימה מאוד, וכל זאת בסכום כספי שתוך לא יותר משלושה דורות יכוסה על ידי נכדינו. לאחר שהצגתי למאמן את המלון הנבחר, הוא הטביע בדרכוני את חותמתו המאשרת את יציאתי מהארץ ויצאנו לשדה. דקות ספורות קודם לכן עוד הספקתי להתייעץ איתו האם לארוז סנפירים, שכן אני נוהג לפתוח איתם את האימונים, והמאמן, איש העולם הגדול, ציין כי סביר שהבריכה במלון לא תהיה גדולה ולכן אוכל להסתפק באימונים שיתבססו על נתוני הטבעיים.
מיד לאחר הנחיתה הטיסה אותנו מעלית המלון לבריכה שנמצאת בקומה העשרים ושמונה. בפתח הבריכה קידמו אותנו אנשי צוות מיומנים שרשמו את מספר החדר, הושיטו כפכפי בד כתחליף לנעלינו המזוהמות, ודף הוראות שימוש לשני הלוקרים היעודיים, האחד לנעליים והשני לבגדים. ממבט חטוף בדף ההפעלה של הלוקר היה ברור לי כי בניגוד לדברים יפאנים אחרים דוגמת אסלות, עוגיות ומוסר עבודה, תא הלוקר דווקא דומה לאלה הנהוגים בישראל. שתי דקות מאוחר יותר נוכחתי בטעותי כאשר הנעליים שלי נמצאו בצידה האחד של דלת הלוקר ואני בצידה השני מבלי יכולת לפתוח אותה. מופרד מנעלי יצאתי מהמלתחות לבריכה. בדרך אליה נדרשתי לעבור מקלחת בארבעה סילוני מים, ואחריהם טבילה באגן מלא בכלור, שגרם לגירודים בכל גופי, ואז, או אז, נגלתה לפני הבריכה.
בדומה לתמונות באינטרנט נשקף מחלונותיה נוף עוצר נשימה של מגדליה של טוקיו, בדומה לאינטרנט כיסאות הנח יפיפיים, ובדומה לנבואתו של המאמן היא היתה קטנה ביותר. משהו בין בריכה גמדית לאמבטיה ענקית, אחד עשר מטר אורכה, מטר ועשרים סנטימטר גובהה. חשתי כבחורה תל אביבית שהגיעה לבליינד דייט וגילתה הבחור איתו קבעה אכן בעל פנים נאים כמו בתמונות שראתה באתר אך גמד כמו בסרט שלגיה שראתה בילדותה בקולנוע. אך בניגוד לרווקה התל אביבית שיכולה לסוב על עקביה ולחזור לביתה, אני והבריכה היפאנית נידונו להמשיך להיפגש. יש לה גם יתרונות לבריכה היפאנית, הקיר מגיע כל פעם מחדש במהירות, וכך אני זוכה לתנופה מחודשת מדי אחד עשר מטר. בנוסף, באימון של ארבעים דקות אני שוחה כשישים בריכות, שהן מספר לא מבוטל בכלל למרות שהוא נטול משמעות. אך יתרונה הגדול וסוד קסמה האמיתי, הוא בקוסמופוליטיות שלה. גם אם נניח שאני יודע לשחות חתירה, ואף עוד אשתפר בעתיד, סביר כי תחרויות בינלאומיות יוותרו מחוץ להישג ידי, כך ימנע ממני המפגש עם שחיינים בני לאומים שונים בזירה המימית. אך בזכותה של היפאנית הקטנה הכל השתנה, אני במסלול אחד, השחיין ההודי בשני, ואיש העסקים היפאני ובתו המתבגרת או שמא מזכירתו הצעירה בשלישי. אמנם אני יודע שלא מדובר בתחרות רשמית, אך גם משחקי ידידות מספקים אותי בשלב זה של דרכי כשחיין. אחד הדברים המפתיעים שהתגלו הוא כי בני הלאומים האחרים אינם שוחים אלא מבצעים מה שניתן לכנותו צעידה מימית, כלומר הולכים מקצה של הבריכה לקצה השני, תופעה זאת נותרה נטולת הסבר, אך היא משמחת למדי שכן לידה נראה כי אני ממש שוחה.
בסוף השבוע הקרוב צליחת הכנרת, קילומטר וחצי של מאמץ מרוכז, מעולם לא שחיתי מרחק כזה ברציפות. מזל שבסוף איש המלתחה היפאני חילץ את נעלי מהלוקר, ועוד התנצל כאילו מדובר בטעות שלו, יתכן שאזדקק להן בכנרת.
סטטוס נוכחי בשבוע השבעה עשר: שוחה חתירה, מרגיש לא רע עם תנועות הידיים והגוף, הרגליים משום מה לא רוצות לצוף. מחזיק מעמד אחד עשר מטר ביפאן מקווה להחזיק מעמד קילומטר וחצי בכנרת.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:
[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות
עמוד צור קשר.
