מאת:אור. איור: גגו עשת
יש לי פתק קטן בכיס הז’קט, פתק שאני מסתובב איתו לכל מקום כבר שבועיים, מרגיש אותו צורב אותי מבעד לבגדים. על הפתק כתוב השם אירית אלמוג, שם של אישה שאני לא מכיר, שהמאמן שילון הודיע כי עליה מוטל להכניס אותי למשמעת מזון. הפתק הזה מזכיר לי את כל הפעמים שכילד נלקחתי לפגוש דיאטניות. הן תמיד היו נשים נחמדות שדיברו על אוכל, ובסוף זה הסתכם במין מערכת שעות של אוכל שאף פעם לא עמדתי בה. זה היה בערך המקום היחיד בחיי הצעירים, בו למרות שמבוגרים ממני אמרו לי מה לעשות, הרשיתי לעצמי להמרות. ליתר דיוק לא הימרתי את פיהם, כי אכלתי את כל מה שהיה כתוב בתוכנית, כמו חביתה וקוטג’ לארוחת ערב, אבל אחר כך מרוצה מכך שעמדתי בתוכנית הדיאטה הייתי מתגמל את עצמי בפיצה או המבורגר עם צ’יפס, כפרס על הדבקות.
באופן מוזר הדיאטות האלה אף פעם לא גרמו לרזות. הפעם הראשונה שהצלחתי להשיל מעלי משקל משמעותי, כולל כל החטיפים שזללתי בזמן ההכנה לבגרויות, היתה לקראת סוף שירותי הצבאי. כמה חודשים בהם התקיימתי באדיקות על התפריט המזין של תפוחי אדמה מבושלים במיקרוגל, הסירו שלושים קילוגרם ממשקלי, וגרמו לרס"ר לשחרר אותי משמירות לזמן מה מתוך ההנחה שאובדן המשקל שלי מרמז על מחלה סופנית, מסקנה שלא טרחתי להפריך. בעשור השלישי לחיי, עם התייצבותה של המסגרת הזוגית בחיי, ויישום פרוע של כל הדחפים הקולינריים שלי הצלחתי להחזיר לעצמי את המשקל שאיבדתי בזכות כל אותם תפוחי אדמה שהקריבו את חייהם לקרינה. לפני שלוש שנים, במשקל של מאה וארבעה קילוגרם התחלתי את דרכי בעולם הריצה. שישה עשר קילוגרמים השלתי עד למרתון הראשון ומאז המשקל שלי פחות או יותר קבוע. בתחילה דבקתי בעצותיו התזונתיות של המאמן גוון, ואחר התרגלתי שאני יכול לאכול הכל ולרוץ על השומנים. בניגוד לתדמית האנינה שלי בעיני עצמי, התרגלתי לצרוך את הג’לים והמשקה האיזוטוני במהלך הריצה למרות טעמם התעשייתי, אבל להפחית מהמזון אליו הייתי רגיל לא הפחתתי. האוכל נשאר למרות כל ההתקפות עליו, הטריטוריה אליה נדחקה אישיותי הקודמת, מן שמורת אינדיאנים שבה המשיכו להתקיים המנהגים המסורתיים, של בשר אדום ושמן, יין, גם הוא אדום, ופה ושם גם משהו מטוגן בשמן עמוק, כי חיים נטולי פריכות הם חיים שלא ראוי לחיות אותם.
בהתחלה עוד קיוויתי שבמהלך הזמן הדברים יסתדרו מעצמם, שאחרי שהגוף שלי יתרגל לרוץ, והריצה תהפוך לחלק מאורח חיי כאילו מעצמה תעלם התשוקה שלי לאוכל משמין. קיוויתי שהגוף בעצמו יתחיל לדחות כל מה שאינו מיועד לבניית שרירים, אך זה לא קרה. בתוך תוכי נראה שאפילו שמחתי על כך, כמעין סימן לנורמאליות שלי, שלא הפכתי לקיצוני באמונתי החדשה. ראיתי את זה קורה לקרובים לי ביותר. הבנקאי, שאני עוד זוכר את הימים בהם הינו מטיילים מחנות שוקולד אחת לשנייה, ובדרך מרעננים את הקיבה עם גבינה שמנה, מקיים לאחרונה משטר תזונה של דוגמנית ערב צילומיה לקטלוג בגדי ים.
דווקא כרץ שכבר השלים שלושה מרתונים אני מרגיש שהקילוגרמים המיותרים הפכו לי ממעמסה ליתרון. אני חש כלפיהם סוג של חיבה, כמו למכרים נושנים שמלווים אותי בכל אשר אלך. פיתחתי גם אמונות ביתרונות שלהם, שהם משמנים את שרירי בזמן ריצה, שהם מעטה שמגן עלי מפני הקור בבקרים קפואים, ראיתי בהם קמע שמגן עלי מפני פציעות. אהיה האחרון לטעון כי לריצה אין כח מרפא על הנפש, אבל הפעלת הרגליים בריצה היתה ועודנה דבר שדורש ממני התגייסות. בניגוד לשרירי הרגליים, שרירי הלסת שלי נעים כאילו מעצמם, כמו הפרפטום מובילה של מרידור שהיתה אמורה להאיר את כל רמת גן, כך הפעלת שרירי הלסת רק מייצרת עוד אנרגיה ולא גורעת ממנה. מעולם לא חשתי את אותה התנגדות פנימית שמעוררת בי עלייה חדה כשנאלצתי להתמודד עם סטייק ענקי שגולש מעבר לצלחת, ופיסת שומן שחומה עוטפת בשוליו.
לצערי בשיחה שקיימתי עם המאמן לאחרונה גיליתי שהוא לא שותף לרגשות הרומנטיים האלה, מבחינתו הם לא קילוגרמים מגוננים ואהובים אלא מטען עודף שבלעדיו ארוץ הרבה יותר מהר. אני מוכן להתפשר על תוספת של ג’ל כל חצי שעה, ואולי אפילו אפשר לדבר על איזה חטיף חלבון, אבל המאמן רוצה להחסיר ולא להוסיף, ולכן תחב את הפתק לידי. אני ממציא תירוצים שונים כדי להרחיק את היום שבו אטלפן, אך מקנן בי החשש שבפעם הבאה שאגיד לו כי גם הנייד שלי הלך לאיבוד וגם קרס ברוש ענקי על קווי הטלפון ליד הבית שלי, הוא עוד עלול להציע לי לחייג מהנייד שלו.
