ביום שישי בסביבות עשר, תשע עשרה שעות אחרי שזינקנו, חצתה הרביעייה שלנו את קו הסיום, טייקון הנסיעות, עורכת הדין, הטכנולוג הסיני ואני. הצטלמנו מתחת לשער הסיום, שהוקם במרכז הספורט בתמרת, נגסנו בכיבוד, ונענו לאט לעבר הבריכה.
מאת:אור
איור: גגו עשת
הטכנולוג מיהר לקפוץ כדג למים, ואחריו הצטרפה עורכת הדין עד לגובה המותן, הטייקון נעלם למפגש משפחתי, ואני נותרתי רגע לבדי.
הבריכה בתמרת ממוקמת בקצה הישוב, בנקודה גבוהה שמשקיפה על כל העמק שמסביבה, מן מיקום שמעודד הרהורים קיומיים, וכאלה אכן פקדו אותי. בתחילה חשתי בהתרגשות על עצם הסיום, מסתגל להכרה שהמסע מאחורינו, שהחרדות שלפני ושוב לא הצלחתי להתנקש בגוף שלי. הרגשת הפורקן והשחרור הפכה בהדרגה למין עצבות קלה, כאילו תחושת הסיום השתחררה מהמרוץ הספציפי ונותרה תלויה בחלל הפנימי שלי. שם על גדת הבריכה ואל מול הנוף עלתה בי המחשבה שהגיע הזמן לשים לזה סוף, שהגעתי לקצה של הדרך. לא במובן האובדני, אלא באופן ספציפי, מצאתי שבאחורי גולגולתי מקננת מחשבה שהגיע הזמן לתלות את נעלי הריצה. הרגשתי עייפות מהריצה. לא עייפות פיסית, בגוף, למרות חוסר השינה וחמישים ושישה הקילומטרים, דווקא הרגשתי הרבה פחות עייפות מאשר אחרי מרתון טבריה האחרון. העייפות היתה יותר תשישות של הנפש, כאילו חיים שלמים עברו ואני זקן עכשיו.
נשארתי עוד עם המחשבה הזאת, מנסה להבין אותה קצת יותר, זכרתי שיום לפניכן באחת וחצי בצהריים, עמדנו בקלעת נמרוד, ליווינו את טייקון הצ’רטרים שזינק למקטע הראשון במרוץ, והייתי צעיר, נרגש וגם חרד מהעתיד.
אחת הסיבות שהייתי מופתע מתשישות הנפשית שלי היתה שהמרוץ דווקא עבר נורא מהר, במין הבזקים. הנה אנחנו פוגשים את הטייקון אחרי הירידה לבניאס, ועורכת הדין יוצאת לדרכה, בחום הכבד כשמאחוריה השמורה בוערת. אחר כך מפגש בקיבוץ שמיר, והטכנולוג הסיני לוקח את הצמיד הצהוב. אני מחליף אותו בחורשת הפקאן, ונהנה מבריזה לאורך הריצה, שבהדרגה הופכת לרוח נגדית, ומשם כפר נחום בשקיעה, הטכנולוג מצלם, הטייקון יוצא לדרך, החשכה יורדת, עורכת הדין יוצאת לקטע הקשה של הטיפוס למאגר ספיר, ואנחנו מחכים בחניית כלא צלמון. שמועות על טעויות בסימון (שחוץ ממקטע זה היה מופתי), היא מגיעה, הטכנולוג מצלם, ויוצא בעצמו לריצה הלילה, אחריהם אני. חורשות זיתים בחשכה, ומכונית של אנשים טובים שאני לא מכיר נוסעת מאחורי ומאירה לי את הדרך. בעילבון הטייקון יוצא לדרך, ובאנדרטת הלוחם הבדואי מחליפה אותו עורכת הדין, ולמרגלות אלכסנדר זייד יחליף אותה הטכנולוג, אחרי שישן בירכתי הג’יפ. הלילה חולף במהירות והשמש זורחת עלינו בתחנת הרכבת של כפר יהושע, משם אני יוצא עד למתקן הטייפון. מן פנטזיה של מגרש משחקים ענק באמצע גבעות עין השופט טובע בעשבים שוטים, ולידו הד"ר עומד ועושה קפה על גזייה. ומשם שלב הסיום, והשמש שוב ברום השמיים, הטייקון, הטכנולוג, ועורכת הדין שקונה קרטיב, והעלייה לתמרת שמתארכת, עוד ג’ל אחד וקו הסיום וכל האנשים הטובים מתמרת.
ואז התחושה המוזרה שהמרוץ עבר נורא מהר, אבל מצד שני נדמה שיצאנו לדרך לפני שנים. יום חמישי בבוקר והנסיעה מתל אביב לקלעת נמרוד, כשהמכונית של עורכת הדין עוד לא נראתה כמו רכב לפינוי בלתי חוקי של אשפה, ואנחנו היינו רעננים, כל זה נראה כאילו קרה מזמן.
לפני שיצאתי למרוץ הייתי מוטרד מהיכולת שלי להתמודד עם האתגר הגופני שהציג המרוץ מהר לעמק. הייתי חרד שהרגליים שלנו לא יתמודדו עם המרחק של מאתיים קילומטר, תהיתי אם הגוף ישרוד כמעט עשרים וארבע שעות של פעילות ללא שינה. לא חשבתי אז שהדבר המעייף באמת, הדבר שיהיה כל כך חדש, מרגש אבל גם מתיש זה לצבור כל כך הרבה זיכרונות בזמן כל כך קצר, זה היה האתגר האמיתי. אתגר שנמשך גם בימים שאחרי המרוץ.
והערה אחת לסיום שהיא גם אמירת תודה. נהוג לדבר על בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים, אבל המרוץ הזה, הארוך ביותר בו השתתפתי עד כה, סיפק לי בדיוק את החוויה ההפוכה. יותר מהנופים הנשגבים, יותר מהמרחק הארוך, ויותר מהריצה בשעות בלתי נתפסות, יותר מכל אלה עשו אותו האנשים. אלה שארגנו אותו בחיבוק אוהב שנמשך לכל אורכו, והשניים שהאירו את דרכי בחשיכה. המאמן שכרגיל צדק, ואירית הדיאטנית ששמרה על התזונה. ויותר מכולם השלושה שרצו איתי, הטכנולוג הסיני, טייקון הצ’רטרים ועורכת הדין, הזכירו לי עד כמה הריצה למרחק היא חוויה מקרבת.
