מאת:אור
הריצה נתפסת לעיתים קרובות כפעולה מונוטונית. עוד צעד ועוד צעד, שאיפה ונשיפה של אוויר. המהירות יכולה להשתנות, וגם שיפוע הקרקע, אבל מה שבאמת קובע את חוויית הריצה, יותר מהגורמים שקשורים ישירות בתנועה, הוא ההקשר בו היא מתקיימת.
הריצה הטובה התקיימה ביום שבת בערב. היא התחילה ביציאה של קבוצה של כמאה רצים מכיכר רבין בתל אביב, הם רצו בקצב איטי למדי, ולבשו חולצות עם צלליתו של השבוי גלעד שליט. אני חייב להודות שכאשר השכן חלף על פני במדרגות ופלט דבר מה על ריצת הזדהות עם המאמץ לשחרור גלעד שליט ברגע הראשון לא הבנתי את הקשר. אמנם ידעתי שבעולם אנשים רצים למען מטרות שונות: שלום, מלחמה במחלות ועוד, ובכל זאת, רק כאשר קבוצת הרצים, שכללה את השכן ואותי, חלפה דרך מעגל של מחוללים בריקודי עם על הטיילת התחלתי להבין. קבוצת הרצים התקרבה למעגל של המחוללים, ומרחוק היה נראה כאילו מדובר בהתנגשות שעומדת להתרחש בין המהלך הקווי של הריצה למעגל של הריקוד, כשלפתע נפער מיוזמתו המעגל והרוקדים הסתדרו בשורות, יוצרים דרך אנושית ומזמינה לקבוצת הרצים לעבור בה, תוך שהם מלווים אותנו בקריאות עידוד. נדמה שהקשר שנגלה ברגע הזה הוא קשר הכוונה הטובה.
יש בריצה תחרותיות, יש בה גם מאמץ ולעיתים גם לא מעט כאב. אבל הריצה, כמו הריקוד, וכמו המאמץ של כל אותם אנשים צעירים שתורמים מזמנם ומרצם להגביר את המודעות לעניין גלעד שליט, דומים בכך שיש בבסיסם כוונה טובה, וכוונה טובות הן נדירות בעולם.
איור: גגו עשת
הריצה השנייה, התובענית, התקיימה ביום שישי בבוקר. בקבוצת אנדיור, בה אני מתאמן, הוכרז על קיומו של מחנה אימונים אורבני. ואורבני במשמעותו הישראלית הוא בתל אביב. הריצה הקבוצתית השבועית הועתקה מגבעות בן שמן לשדרות תל אביב, פיקוסים במקום אורנים. את נקודת הזינוק במצפה מודיעין החליף נמל יפו, ובו התקיים הטקס, שאני והמאמן שילון נוטלים בו חלק בתחילת כל ריצה קבוצתית ארוכה בזמן האחרון. כמו בכל הטקסים העוצמתיים גם זה כולל רצף קבוע של מחוות שמשוחזרות באופן מדוייק פעם אחר פעם. בטקס המדובר אני מגיע ברגע האחרון ומצטרף בנונשאלנטיות לקבוצת הרצים במהירות בינונית, שקצב הריצה בה הולם את יכולותי, מנסה להסוות את עצמי בקרב הרצים ולהימנע מיצירת קשר עין עם המאמן. ראוי לציין כי נוכח מופע השיער החריג שלי, סיכויי ההסוואה שלי בקרב קבוצה של אנשים מן הישוב דומים לסיכוייו של היפופוטם להיטמע בהמון של זברות. אי אז המאמן מחווה עלי בידו ובהינף יד מעביר אותי לקבוצת הרצים המהירה, תוך שאני ממלמל ברפיון משהו בדבר מחלות שונות שפקדו אותי, כישורי המוגבלים וגודלה והרכבה של ארוחת הערב של אתמול שצפוי להקשות על הריצה. למרות הגיחוך שבטקס זה אני והמאמן משחזרים אותו באופן מדוייק שבוע אחרי שבוע. ההמשך הקבוע הוא שאני מצטרף לקבוצה המהירה, מתמיד בקצב בדיוק עד השלב בו מסתיים החימום, ואז משתרך אחרי שאר הרצים המהירים במרחק של כחצי קילומטר, כאשר מידי פעם הקבוצה סבה לאחור, אוספת אותי, וחוזרת להתרחק לפנים. בריצה בתל אביב גיליתי שמנהג זה מכביד הרבה יותר מאשר בבן שמן.
בעוד שבליבן של הגבעות ברור לי כי עלי להמשיך במאמץ לרדוף אחרי הקבוצה, אם איני רוצה להיות למאכל לזאבים המעטים שעוד נותרו באזור, הרי בתל אביב במחצית הריצה, כאשר הקבוצה התרחקה לה במורד שדרות חן, רגלי משכו ימינה מהשדרה, לכיוון רחוב השופטים המוביל הישר לביתי. לא היה לי קל לשכנע את הרגליים שהעובדה שאנחנו באזור הבית אינה אומרת שהגענו למנוחה. הרגליים טענו שאנחנו מגיעים לאזור זה תמיד בתחילת ריצה, וכרגע לפי רמת העייפות אין ספק שאנחנו לא בהתחלה, או בסוף הריצה, דבר שהולם לחלוטין את תחושתן. מצידי ניסיתי להסביר להן שהפעם זה שונה, שאנחנו רצים עם הקבוצה ולא לבד, ובקושי רב האצתי בהן להמשיך, מזכיר לעצמי להצטייד בכיסוי עיניים לקראת הריצה הבאה שלי עם הקבוצה בעיר. הבט אחר שנעשיתי מודע אליו במהלך הריצה, קשור לתוואי המסלול. שמתי לב כי כאשר אני רץ בגפי המסלול שאני בוחר בו הוא לרוב כזה שעובר בשולי העיר ולא במרכזה. עד לריצה הקבוצתית סברתי שאני עושה זאת בגלל שעל חוף הים ובפארק אין כבישים ורמזורים. במהלך הריצה הבנתי שהרווח המשני שיש בבחירה זאת היא באפשרות ליצור אבחנה ברורה בין האנשים שרואים אותי עם חולצות הכפתורים והלפטופ, לבין אלה שפוגשים בי עם הטייץ והחולצה המיוזעת. כאשר חלפנו על פני בית הקפה שאני נוהג לרבוץ בו קיוויתי כי מבטן של המלצריות ימשך באופן אוטומטי לגופם המחוטב בהרבה של הגברים שמסביבי ויפסח עלי. בהמשך היום, ונוכח העדר ההערות מצידן, גיליתי שתקווה זאת אכן התממשה, לשמחתי ולאכזבתי כאחד.
הריצה השלישית השבוע היתה התחרותית. ביום שבת האחרון השתתפתי במירוץ גלעד לחמישה קילומטר. התאמנתי בשבועות האחרונים לקראת הריצה הזאת, שבשל המרחק הקצר באופן יחסי מאפשרת לך לרוץ מהר ככל שאתה יכול, או במילים אחרות מאפשרת לך להגיע לתשישות מוחלטת בזמן הקצר ביותר. רצתי את המסלול במשך עשרים ואחת דקות וארבעים וחמש שניות, בדיוק בפרק הזמן שניבא המאמן מראש. לא היתה בריצה זאת את תחושת הכוונה הטובה של הריצה הראשונה, ואף לא את החוויה המעשירה של להיות זר במקום מוכר שסיפקה הריצה השנייה. ריצת התחרות ניכרה במה שחסר בה, חסרו ארבעים ושתיים שניות של ריצה לעומת השנה שעברה, ומכך אני אמור להיות מסופק.
רוצים לדבר עם אור – כנסו לבלוג מהירות האור – בשוונגנט
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
