מאת:אור
בשלושת החודשים שחלפו ממרתון טבריה, חיפשתי את עצמי הרץ שנעלם משדות העמק, או ליתר דיוק ממדשאות הפארק. הריצות היו ללא מטרה, אם כי במובן מסויים הריצות הן תמיד ללא מטרה. רצתי לפעמים, כשיצא, בלי תכנית מסודרת. לכל יציאה לריצה קדמה התלבטות גדולה, אולי לדחות למחר, החולצה הטובה בכביסה, השמים מעוננים, והאובך, לא אמרו שהוא מסוכן לריצה?
בסוף חודש מאי חיכה לי מרתון אדינבורו, אליו נרשמתי עוד לפני מרתון טבריה, בניסיון למנוע את השקיעה שבעיצומה הייתי מצוי. לאי מייל שלי הגיעו הודעות מהמארגנים על מקומות לינה קרובים לזינוק, על מספר השבועות שנותרו, ותיאורים מפורטים של המסלול. כמו תמיד כשהספקות מתחילים לכרסם הם לא מגיעים לבד, עומס בעבודה, כאבים בחזה באזור הלב בהנחה שהוא ממוקם בבית השחי, וזעזוע מיוקר הטיסות לאדינבורו.
מידי פעם תקתוק השעון הפנימי שספר את הדקות עד למרתון אדינבורו היה נשמע ברקע, ואני הייתי מגביר את הרדיו כדי לא לשמוע אותו. היה לי ברור מה אני אמור לעשות, שיחת טלפון אחת למאמן, שבעקבותיה תיווצר תכנית אימונים ומשם לסקוטלנד, אבל השיחה הזאת כל הזמן נדחתה. אם המאמן נסע לרוץ במשך שבוע על פסגות הרים משוננות בטזמניה, לי הוא סיפק נימוק לדחות את השיחה לחודש נוסף. אמנם הוא נסע לשבוע ובכל זאת צריך לאפשר לו תקופת התאוששות.
למרווח הצר שביני לבין שיחת טלפון אחת למאמן התנקזו כל ההתלבטויות שלי לגבי הריצה. אז הגיע הביקור לפאריז ודווקא במה שנועד להיות מהלך השיא של העמסת שומנים וחופשה נינוחה פתאום הרצון לרוץ התעורר. חודש וחצי לפני מרתון אדינבורו חייגתי למאמן.
בנימה נונשאלנטית שניסתה להסוות את כל החודשים בהם דחיתי את השיחה הזכרתי את מרתון אדינבורו, כמו אדם שיצא לקנות סיגריות וחזר אחרי חודשיים ומופתע לראות שמשהו השתנה. המאמן השיב בשאלה "איך אתה רוצה לרוץ את המרתון, לרוץ טוב או רק לרוץ?". היה ברור לי שזאת שאלה מכשילה, אבל באותו רגע של הכחשה עמוקה לא הצלחתי לראות באיזה אופן. "לרוץ טוב" עניתי "אחרי הכל זה מאמץ להגיע לאדינבורו", "אז עדיף שלא תיסע" אמר לי המאמן "בזמן שיש לנו אם תתאמן לרוץ טוב אתה עלול להיפצע".
התשובה שלו היתה למעשה די טריוויאלית, אסתכן ביהירות ואומר שאפילו יכולתי לנחש אותה ובכל זאת היא היכתה אותי בזעזוע. "מה? לא לנסוע?" מלמלתי מסרב להאמין, ובו זמנית משחרר אנחת רווחה. ההחלטה נעשתה בשבילי, אותו וויתור שלא הייתי מסוגל לעשות לבד, נעשה על ידי המאמן. לא רק שלא נאלצתי להודות ביני לביני שבעצם כבר מזמן ויתרתי על המרתון באדינבורו, שכל ההתנהגות שלי בחודשים האחרונים זעקה את הוויתור הזה, הקביעה של המאמן הסירה את החשד ממני, והפכה אותו לאשם העיקרי.
פתאום כל ההתלבטות, האמביוולנטיות וחוסר המוטיבציה לא היו שלי, הן היו שלו, של המאמן, הוא זה שוויתר ולא אני. שלושים שנה יכולתי לא לרוץ ולהרגיש בסדר גמור עם עצמי, אבל אחרי שנתיים של אימוני ריצה, העובדה שאני רץ רק פעמיים בשבוע הפכה מקור לבושה גדולה מכדי לשאתה. כשהתאמנתי למרתון הראשון המאמן היה התורן עליו תליתי את התקווה שיהיה בסדר, נשענתי עליו ברגעים שהספק קינן בתוכי, עכשיו מצאתי לו שימוש נוסף. לא רק את התקווה אפשר לתלות אל המאמן אלא גם את הספקות, ומסתבר שזה לא פחות משחרר.
באימון הבא של הקבוצה סיפרתי בפנים נפולים כיצד קורקעתי על ידי המאמן, הפלגתי בתיאור האכזבה שלי, כיצד תוכניותי להישג מרשים באדינבורו נגנזו, אמנם היו בין חברי הקבוצה שבוחן המציאות לא נטש אותם לחלוטין שניסו להגיד משהו על כך שהיה נראה שאני לא רוצה לרוץ באדינבורו, ומעטים אפילו טענו ששמעו אותי ממש אומר את זה. "לא באמת התכוונתי לזה" השבתי להם בנחרצות של מתנקש שנתפס עם רובה טעון מאחורי מכוניתו של ראש הממשלה.
אחרי שגמרתי להפיץ את הגרסה שלי לסיפור בה אני ממלא להפליא את תפקיד הספורטאי בעל המוטיבציה הגבוהה שתוכניותיו לשיא אולימפי נגדעו על ידי מאמן ערל לב, התקשרתי שוב אל המאמן.
"אז מה עכשיו?" שאלתי את המאמן בשיחתנו הבאה מודע לכך שהמרתונים הבאים יגיעו רק עוד כחצי שנה. "מטרות קטנות" ענה המאמן. "מטרות קטנות?", "כן. לאנשים שהספורט לא טבוע בהם קשה בלי מטרות, ולכן נציב לך מטרות קטנות, ממוקדות, נתחיל במהירות שלך, את החודשיים הקרובים נקדיש לשיפור המהירות". בעודי מעכל את הקביעה הפסיכולוגית שהספורט אינו טבוע בי, ניסיתי להשיב מלחמה "המהירות. אבל המהירות זו הנקודה החלשה שלי. זה קשור לטכניקה וזה משהו שאין לי ואני לא מצליח ללמוד. זה לא כמו הסיבולת שמשתפרת, זה משהו גנטי". שמעתי את המאמן מגחך מהעבר השני של הקו, הוא אוהב שאני אומר "גנטי", זה כבר הסימן המוסכם שהתירוצים שלי מתקרבים מבחינתו לאבסורד, ומבחינתי למקומות שאני הכי מפחד מהם. "מהירות" סיכם המאמן "תכנית הריצה שלך כבר בדרך אליך".
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
