מאת:אור
לפעמים אני עף, בינתיים רק לפעמים. זה קרה בשבוע שעבר, בחושך, על גבעת המופעים שבקצהו של פארק הירקון. עמדנו בשעת לילה' אני והמומחה לשירה, כמו האחים רייט על הגבעה עם המכונה המעופפת שלהם. בהבדל אחד, הפעם אנחנו היינו גם האחים רייט וגם המכונה המעופפת. "צעדים קלים בעליה, וצעדים גדולים ומהירים בירידה. תבחר מדרון מתון וארוך ככל שאפשר" כתב המאמן בתכנית ואני התקשרתי אליו לוודא שלא חלה טעות, מודאג ממה שנראה כהתרככות מטרידה, ממתי הוא ממליץ להאט בעליה ולהגביר דווקא בירידה. מה קרה לאדם שתבע אמרות כנף שהן נכסי צאן ברזל לתרבות הריצה כמו "לתקוף את העלייה" הלוחמני, "הרווחנו עוד עלייה" האופטימי, וכמובן "מי שעוצר ילדה", המאיים בסירוס.
אני והמומחה לשירה רצים לעבר היעד, מתקרבים לאט, צללי הלילה מעניקים הוד מצוקים למה שבשעות היום היא לא יותר מגבעה לא גבוהה במיוחד עטויות דשא.
מטפסים בעליה, בצעדים קטנים ולא מאוד מהירים. מגיעים לפסגה, תוך שאנו עוקפים זוג שעסוק בפעילות מאיצת נשימה שאינה ספורט. מתחילים בירידה, אני מנסה להגביר. זה מפחיד להאיץ במדרון, החשש לפספס קימור קרקע, או זיז בולט, ולמצוא את עצמי שרוע על הדשא. חשוך על הגבעה, בהתחלה אני עוד מתאמץ לראות, ואז מבין שאין טעם לנסות לעקוב אחרי השינויים בפני הקרקע. אני מאמין שיהיה בסדר, לא בגלל שאני אדם שנוטה להאמין, אלא בגלל שאין שום אפשרות אחרת. מול הפחד לא נותר לי אלא להגביר את המהירות, מנסה בפעולה זאת לשכנע את עצמי באמונתי. "אם אני מגביר כנראה שאני מאמין שיהיה בסדר" מסוג מהלכי ההיגיון הצרוף שמצדיקים גם את משחק הרולטה הרוסית בגרסותיה השונות, החל באקדח וכלה בקרמבו. שרדתי פעם אחת.
בפעם הבאה שמגיעים לראש הגבעה, אני מסתכל ישר לפנים, מוותר מראש על מראה העיניים. ברקע רעש של רכבת חולפת, ואני מגלה ששאון הקטר מזמין אותי להתחרות בו, ואני נענה. רק גלימה אדומה חסרה לי, טייץ כזכור כבר יש לי.
בשיחת הטלפון המאמן הסביר שבריצה בירידה הצעדים נפתחים, מתרחבים כמו שהם אמורים להיות. הריצה המהירה בירידה אמורה לשחרר את הרץ המהיר שכלוא בתוכי, להוציא ממני את צעדי הריצה כפי שהם אמורים להיות, גדולים, עם הנפת רגליים, יעילים, יותר באוויר ופחות על הקרקע.
בפעם הרביעית בירידה אני מוצא את אחד הרגעים האלה, אולי זה החושך שחובר לירידה ושניהם יחד למהירות, שמצליחים להסתיר ממני לרגע את מי שאני, מאפשרים לי לרגע להיות מי שאני רוצה להיות. שרירים שונים בגוף משתפים פעולה, הריצה אינה רק מהרגליים. נדמה לי לראשונה שאני מבין איך שרירי הבטן קשורים לכל הסיפור, ולמטה בסוף המדרון, פתאום תחושות מוזרות מתחתית הגב, הישבן מתכווץ. אני ממשיך הלאה במישור, לעוד רגע קצר הקסם ממשיך עד שהוא מתפוגג. המאמן אמר שבסופו של דבר התנועה הנכונה, שבינתיים התגלתה לי ברגע נדיר אחד של ריצה במורד הגבעה בשעת לילה, תופיע לעיתים קרובות יותר וגם במישור.
בינתיים בירידות זה ללא ספק עובד. במרוץ גזר, ביום השבת האחרון, הגברתי בירידות. ברגע הראשון התעורר הפחד המוכר להתרסק אל אבני הכורכר, אבל מייד ענה לו קול אחר, שאם יצאתי מהירידות בפארק בחושך בשלום, יש סיכוי סביר שאשרוד בגזר בשעות האור. שרדתי, ואפילו יותר מכך. אמנם העליות המפורסמות של מרוץ גזר לא נעלמו, אבל התחושה היתה שלראשונה אני באמת מנצל את הירידות.
עכשיו נותר להעביר את מה שלמדתי בירידות אל המישור, בינתיים אני מצליח בעיקר בישורת האחרונה שלפני הסיום, ואני אופטימי. ואם לא אצליח, אני מתנחם בתחושה שהריצה מחטבת את הישבן, ובכך מעלה את האפשרות, שגם אם לא אהיה מהיר במיוחד, אוכל להצטרף לעונה הבאה של סדרת הריאליטי הדוגמניות, בהנחה שיפתח שם מסלול מיוחד לגברים מאותגרי מראה עם כרס קטנה. אני כבר לא יכול לחכות לרגע שבו אלחם בדמעות במעצב השיער שירצה לעשות לי קארה.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
