"אני לא יודע מתי כבר היה לי ברור שיש פה עניין של התמכרות, שהריצה, יותר משהיא פעילות ספורטיבית היא דרך לשמור על בריאותי הנפשית, אבל בשלב מסויים כבר לא היה לי ספק בכך." האור חוזר
מאת:אור
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, אבל כפי שזה מסתמן עד עכשיו, חודש וחצי אחרי האולטרא מרתון, הפעם המצב חמור במיוחד. התחושה הזאת שהגעתי לקצה השביל, שהמטרה הושגה ועכשיו פתאום לא ברור לאן להתקדם, ואם בכלל צריך להתקדם. אחרי המרתון הראשון, רצתי אחד נוסף בתור פייסר, ואחד מהיר, אחר כך היה עוד מרתון כריצת אימון, ואז הריצה למאה קילומטר. בכל פעם, ברגע הנפילה שאחרי השלמת היעד המאמן היה שם, אמר לי "תנוח קצת ותחזור אלי", ואני חזרתי, והמינונים עלו. אני לא יודע מתי כבר היה לי ברור שיש פה עניין של התמכרות, שהריצה, יותר משהיא פעילות ספורטיבית היא דרך לשמור על בריאותי הנפשית, אבל בשלב מסויים כבר לא היה לי ספק בכך.
איור: גגו עשת
כמו תמיד במקרים של התמכרות המינונים היו חייבים להמשיך ולעלות כשבאופק כבר מהבהבת באורות אזהרה הסכנה של מנת יתר. נכון אולי להפריד בין התמכרות ותלות. התלות היא ממקור גופני, ריצה עושה לי טוב, משחררת את החומרים הנכונים במוח, אבל ההתמכרות היא פסיכולוגית, היא המקור למוטיבציה שלי לצאת לרוץ. היא חיונית לכך שתהיה לי המוטיבציה לספק את התלות שלי בריצה. בדרך הארוכה שעשינו יחד, המאמן ואני, היו גם ניסיונות להשיב אותי למוטב, כאילו חזה מראש, וכנראה הכיר מניסיונו עם לקוחות אחרים, את סכנות ההתמכרות. היתה לנו את התקופה הרטובה, ללמוד שחייה במטרה לצלוח את הכינרת, עשיתי את זה כפי שעשיתי, כמעט, כל מה שאמר לי לעשות בארבע השנים האחרונות, אבל לא נוצרה התמכרות מקבילה, הגוף שלי לא הפך לתלוי בשחייה. נדמה שכל אחד פגיע יותר להתמכרות מסויימת, למדתי לשחות אבל שחייה לא הפכה להיות הסם החדש שלי.
כמו במשברים הקודמים גם הפעם חזרתי לדילר-מאמן, בתקווה לקבל את המנה שתוציא אותי מהקריז, קיוויתי שימצא איזה סוג חדש של אתגר בתחום הריצה, אבל בתוך תוכי כבר קינן החשש, שהגענו למינון המקסימלי עם סם הריצה המוכר. קיוויתי שיציע אתגר מפתיע, שיצליח שוב לעורר את תחושת האיום הנעימה, של "הפעם אני לא אצליח אבל אולי כן", אבל גם להשאיר אותי בתחום המוכר של הריצה. לצערי זה לא מה שקרה, "נראה לי שעליך לעבור לסם המשולש" הוא אמר, ואני התכווצתי. קשה לאמר שהופתעתי, השילוב של ריצה-שחייה-אופניים, המוכר כטריאתלון, הוזכר בשיחותינו בשנה האחרונה יותר מפעם אחת, ובכל פעם עורר בי רתיעה. לגבי השחייה, כבר הסברתי שלא מדובר בכוס מי המלח שלי, ובעניין הרכיבה, העובדה שאיני יודע לרכוב, היא פרט קטן ושולי, שאני בטוח שהמאמן שילון יכול לסייע לי להתגבר עליו. בכל זאת בחושבי עלי רוכב על אופני כביש מהירים, מופיעה בראשי תמונה בהירה למדי שלי, רגע אחרי שניגפתי באבן קטנה מתנתק מאופני האדומים, ואני עף במהירות חמישים קילומטר לשעה, ראש לפנים, לעבר משטח אספלט. גם אהובתי רואה בעיני רוחה מראה דומה בכל פעם שהיא חושבת עלי רוכב, אם כי בחזונה האופניים כחולים. השכן ניסח את המחשבה שמאחורי המראה הזה באופן ברור להפתיע יחסית לו "אופניים זה עניין של ריכוז וקורדינציה ואתה איך שאני מכיר אותך" כאן הוא עצר לרגע ונאנח והמשיך "נראה לי שיותר טוב שתתרחק מאופניים לעת עתה". אם זה היה רק מותי הוודאי בתאונת אופניים הייתי בכל זאת שוקל זאת, אלא שיש גם את תחושת חוסר הנוחות שמתעוררת בי למראה כל ההתעסקות הטכנית הכרוכה באופניים. מחול השדים הצרכני סביב כל בורג מעורר בי סחרחורת עוד בטרם הבנתי למה הכוונה במילה "קליטים", והאם "אירובאר" הוא חטיף חלבון אוורירי במיוחד. חסרה לי בהם האלגנטיות שבפשטות של הריצה, שכל מה שצריך עבורה מסתכם בזוג רגליים בנעליים ומשטח אופקי.
בכך שאני מהסס לעלות על הכביש התלת מסלולי של הטריאתלון, אני מוצא בשבועות האחרונים שאני חוזר אחורה. רץ לאט, מתמודד עם ההרגל שרכשתי בזמן האימונים לאולטרא לעבור להליכה כל פעם שקשה לי ומנסה לקיים שגרת ריצה מבלי שיש יעד לכבוש, או תוכנית מסודרת. עדיין קשה לי לצאת לרוץ לבד, ואם יש דבר אחד שהחזרה הזאת למקורות כבר לימדה אותי, או ליתר דיוק הזכירה לי, זה את חשיבותם של הפרטנרים לריצה. השכן, כשאינו עסוק בשחרור מהמכס של דובים מרקדים שקנה מקרקס בולגרי פושט רגל, הבנקאי בחופשה בארץ מפעילותו במזרח אירופה, הד"ר כשהוא מתפנה מהמצאת עצמו מחדש, וכמובן המתמחה. בריצות האלה אני מחפש את הרץ שבתוכי. אלה ריצות שיש בהן רגעים של הנאה אבל גם הרבה רגעים של עייפות, שעמום ובעיקר חשש שהרץ שבתוכי איבד את היכולת ליהנות מ"סתם עוד ריצה". אני מנסה להחליף את ההתמכרות לאתגרים ברצון לרוץ, ודווקא בריצות הכל כך אינטימיות האלה, אני חייב מישהו לידי.
