כבר כמעט חודשיים שאני רץ בפאריז, ליתר דיוק כבר כמעט חודשיים שמדי יום אני מקנטר את עצמי על כך שאיני יוצא לרוץ. לרוב, יום של תיעוב עצמי מסתיים בנחמה קולינרית, פיצוי על ההאשמות שהטחתי בעצמי כל היום, לעיתים נדירות הוא מסתיים בריצה
מאת:אור
בפעמים הראשונות הייתי מופתע כל פעם מחדש מהעדרה של המוטיבציה לרוץ שבעבר מילאה אותי בחופשות בחו"ל. זכרתי את חדוות הגילוי של המקום הזר, שגרמה לי תמיד להרחיק מעבר למה שהתכוונתי. הסקרנות שדחפה את הרגליים קדימה והשאיפה להספיק לראות רק מעבר לעוד פינה, לקבל עוד זווית חדשה שאי אפשר אחרת.
הפעם, כשעברנו לפאריז לשנה פתאום ריצה בפאריז כבר לא מורגשת כמו ריצה בחו"ל, ולא בגלל שפאריס עברה סופסוף באופן רשמי לפאתי נתניה. משהו בהבנה שהביקור הזה נועד להיות ארוך, שנה של חיים בפאריז, משפיע גם על הריצה. אני מוצא שבמקום לחפש את החדש והאחר, אני מחפש את המוכר. במקום להתמקד בייחוד של הרחוב הפריסאי ובמוניומנטים המרכזיים דוגמת "הו! הנה הטור אייפל", "הו! הנה שער הניצחון" ו"הו! הינה הפטיסרי של פייר הרמה", במקום כל אלה אני דווקא עסוק בחיפוש אחרי מה שאני רגיל אליו.
אני רץ לאורך תעלת סן-מרטין וחושב לעצמי, "זה כמו ההקפה הצפונית או הדרומית?", כשאני מבין שאני רץ דרומה אומר "אה, הקפה דרומית כמובן". מטיל את תל אביב שלי על מדרכות פאריז. שדרות רוטשילד נופלות על אלה של רישארד לנואר, הקבצן שישן על הספסל נופל על הקלושאר, הטיילת על גדות הסיין, ועל עמוד הבסטיליה מתיישב לו דיזינגוף עם סוסו. זוהי הופכת להיות ריצה של תחליפים, של חיפוש תחושת המוכרות שיש בריצה במסלול שכבר חלפת בו אלפי פעמים.
בחיפוש הזה אחרי המוכר נחשפים הפרטים הקטנים שמרכיבים אותו. כשהתחושה הזאת מופיעה שוב לרגע, מתגלית פתאום תרומתו של פרט קטן לתחושה הכללית, פרט שעד לאותו רגע נראה זניח. ריצה בתל אביב בימים גשומים בתל אביב היא דילוג מתמשך בין שלוליות שלעיתים גובל באקרובטיקה קרקסית שמעמידה בצל את ביצועיך בריצה. הרץ במסלול קבוע מכיר את השלוליות הנקוות במדרכות, כשאחת מהן נקלטת בשדה הראייה, הרץ יודע כהרף עין להעריך את עומקה ואת סיכויי ההחלקה בה. יתרה מזאת בזיכרונו מתוייקות בסדר מופתי הקפיצות המפוארות שביצע מעל השלולית בעבר, אלה שהסתיימו בנחיתה יבשה ואלה שהסתיימו בצלילה. בכל רץ קיימת בלרינה חבויה.
איור: גגו עשת
בריצות בפאריז גיליתי שהמדרכות בה תוכננו באופן לקוי, כך שבלי קשר לכמות הגשם שירדה לא נקוות עליהן שלוליות. גם לאחר שעות של גשם שוטף כל מה שנותר עליהן הוא לחות קלה בלבד, ויכולת עצירת המים שלהן אפסית. זאת חוויה מבלבלת מאין כמותה, לצאת מהבית ברגע שפסק הגשם ולגלות שאין שום שלולית, שלא נדרש שום דילוג, שאין שום מרצפת רופפת חומדת לצון, שנראית יציבה אך דריכה עליה ממלאת את נעלך מים. משהו חסר.
בעניין הבוץ המצב עוד יותר גרוע. אמנם תל אביב לובשת שמלת בטון ומלט אך מי שרץ יודע שמדובר במיני קצר במיוחד. בימי גשם היכן שאין שלולית יש בוץ, השדרות של העיר העברית מלאות בו, זאת מבלי להזכיר את החופים ואת פארק הירקון. לא צריך להרחיק כדי להיתקל באותו משאב יקר שמעט ממנו מיפה את הנעליים ומעניק להן מראה מלוטש והרבה ממנו הופך אותן למשקולת טבעית. זאת מבלי להזכיר את הדרכים ביער בן שמן שהופכות לאמבטיות בוץ טבעיות, שלא אחת מרוב הנאה הנעליים בוחרות להישאר בהן ומשלחות את הרגל יחפה להמשיך את דרכה.
בפאריז אין בוץ, מרכז העיר חף מבוץ, גם בשבילי הפארקים האדמה אינה מתבצצת, ושומרת על מרקם נוקשה גם כשהושקתה לעייפה. ביום ראשון האחרון ביער ונסן, שנמצא למעשה מחוץ לעיר, מעבר לכביש הטבעת שתוחם אותה, ואחרי גשמים ממושכים השבילים היו יציבים, במין משמעת מוגזמת שמרו גרגרי האדמה על מקומם.
שלושה קילומטר בתוך היער סטיתי מהדרך לתוך שביל צדדי, ורק כשירדתי ממנו אל תוך חלקת אדמה חפה מכל סימון חשתי לפתע את המגע הרך והחלקלק, ושמעתי את קול היניקה המוכר של בוץ שפוגש נעל. תחושה של הקלה עברה בגוף וחיוך לא רצוני התפשט על פני. לא היייתי מודע לכך קודם לכן, אבל משהו בי חיכה לבוץ. אותו משהו שרגיל מריצות רבות, ששמיים מעוננים, שעות של גשמים ואוויר של אחרי גשם ביער, בא תמיד עם תחושה של בוץ מתחת לנעליים. המשהו הזה לא היה רגוע עד שהנעל שלי מצאה סופסוף בוץ בפאתי פאריז.
כל הפוסטים של אור ב- מהירות האור
