מאת:אור
בתחילת הדרך נדמה לך שתמיד יותר קל לאט יותר מאשר מהר יותר. אני זוכר את עצמי רץ עם השכן ברחובות תל אביב, וחוזר ומפציר בו באחד המשפטים הקבועים "תוריד קצת קצב" המבקש, "אתה מגביר לי" המאשים ו"אתה מאוד מהיר היום" שלכאורה מחמיא ולמעשה מאשים. כאשר השותף שלי היה רץ בקצב שהוא מהיר מידי בשבילי, היה לי ברור שהוא פשוט מפגין חוסר התחשבות בי ובמגבלותיי.
המדרג ברור לכל רץ מתחיל, המצב הטבעי זה לשבת על הכורסא, לעמוד זה כבר נגד כח המשיכה אבל סטטי, ללכת זה לא ממש מאמץ, לרוץ לאט זה מאמץ ולרוץ מהר זה מאמץ גדול מידי. מדרג כמותי שכזה ממנו נגזר שמי שרץ מהר בוחר להתאמץ יותר, וכמו כפתור העוצמה ברדיו כדי שיאט את הקצב, כל מה שנדרש ממנו זה לסובב את החוגה לשמאל אם מדובר ברץ אנלוגי, או ללחוץ כמה לחיצות על הכפתור המחליש אם מדובר ברץ עם לוח מקשים דיגיטלי. המהירות נחווית כסירנה פתיינית, ששרה לאוזנם של הרצים החזקים יותר מפתה אותם להצטרף אליה ולהשאיר מאחור את הרץ המתחיל. ראוי לציין כי מבחינת הרץ האיטי, ובניגוד לסיפור המיתולוגי, החוויה היא שדווקא הוא, זה שלא התפתה לשירת הסירנה, נשאב למצולות.
במובנים רבים הגישה החשדנית שלי כלפי המהירות לא השתנתה. אני תמיד שמח לעבור להליכה ולא משנה אם עברו חמש דקות מתחילת הריצה או חמישים. ללכת זה נעים באופן אבסולוטי. אבל בזמן האחרון שמתי לב שהמהירות מתחילה לקבל פנים אישיים יותר, שאיפשהו ברצף בין הקצב האיטי לקצב המהיר יש גם את הקצב שלי. מקום שמרגיש נח למרות המאמץ הכרוך בו, ויותר מזה, מרגיש אפילו נח יותר ממקומות לאורך אותו הרצף שדורשים פחות מאמץ גופני, כלומר איטיים יותר.
לקראת המרתון המתקרב התחלתי לנסות להסתגל לקצב בו אני מתכוון לרוץ את ארבעים ושניים הקילומטרים מטבריה ובחזרה, זהו קצב של בערך שש דקות לקילומטר. ביום שישי האחרון יצאתי לריצה כזאת, שעתיים של ריצה מבית הלוויות שליד תחנת הכח רידינג מזרחה. היינו שלושה, המומחה לשירה שרץ מהר אבל לא הרבה, איש המחשבים שרץ לאט יותר ומתאמן לחצי מרתון ואני בדרכי לטבריה. זה התחיל כריצה נעימה, בקצב שמשאיר לא מעט נשימה לדבר. מידי פעם מביטים בשעון, קצת מגבירים קצת מאטים, ובסך הכל שומרים על הקצב. יש משהו מרגיע בידיעה שאתה יכול יותר, נדמה שיש מעין מרווח ביטחון בין המהירות שאתה בוחר לרוץ לזאת שאתה מסוגל לה. בשעה הראשונה נדמה היה לי שלרוץ בקצב מסויים זה רק עניין של החלטה, שהגוף מעמיד לרשותי את כל משרעת היכולת שלו ולי נותר רק לבחור. אחרי שעה של ריצה הסתובבנו והתחלנו לחזור, המומחה לשירה ציטט את רוברט פרוסט, המשורר האמריקני שלו מיוחסות כמה מהציטטות המפורסמות ביותר בנוגע לדרכים. המפורסמת ביותר היא זאת על שתי הדרכים המתפצלות ביער, והבחירה ללכת בדרך שהלכו בה פחות. בעקבותיו בחרנו גם אנחנו בדרך שהלכו בה פחות ומצאנו שהיא מלאה בוץ. בשלב הזה שלף איש השירה ציטטה נוספת של פרוסט, "The best way out is always through", המשכנו בעקבות המשורר רק כדי לגלות שמה שמרומם את הנפש בשירה, די מקשה על הריצה כשהוא נדבק לנעליים.
אחרי שעה וחצי של ריצה השיחה הלכה ודעכה, שתיקה מבשרת רעות מילאה את האוויר. ניסיתי לגוון את הצעדים שלי, להגדיל את טווח התנועה, אבל הרגליים לא שיתפו פעולה. "אתה לא יכול לשלול מאיתנו את החופש במשך שעה ולצפות שנשמור על הגמישות הרגילה שלנו" הן אמרו לי, הסתכלתי לצדדים וראיתי שגם שותפי מנהלים שיחה ערה עם הגפיים שלהם. הראשון שנשבר היה המומחה לשירה "אינני יכול עוד" אמר לנו ופתח בדהרה אל עבר השמש השוקעת, אל מול גבו המתרחק עוד נסינו, איש המחשבים ואני, לנהל משא ומתן עם רגלינו, אך ללא הואיל, גם אנחנו הגברנו בעקבותיו חוזרים מהקצב שבחרנו לקצב שלנו.
אומרים שטבחים גדולים באמת נבחנים באופן בו הם עושים חביתה, הריצה האיטית של יום שישי אחר הצהריים גרמה לי לתהות האם רצים גדולים באמת נבחנים באיך שהם רצים לאט. זה נשמע אולי מוזר, אבל התחושה היא שכל אותם אי דיוקים שבריצה מהירה איכשהו נבלעים בתוך שצף התנועה, מכריעים אותי בריצה האיטית שכל תנועה בה זוכה להדגשה.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:
עמוד צור קשר.
