מאת:אור
"אין אדם עובר באותו נהר פעמיים" אמר הפילוסוף היווני הרקליטוס האפל כמה שנים אחרי שבחור בשם פידיפידס רץ ממרתון לאתונה, ומת אחרי הריצה. אבל דברים משתנים, והיום כבר לא מתים אחרי המרתון, לפחות לא מייד, ולכן חשבתי שגם לגבי הנהר הדברים ישתנו. אולי כבר אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, לטבול בו להרף קצר לפני הטבילה כדי להוריד קצת את מפלס החשש. מה גם שהכנרת היא בכלל אגם, כך שיתכן שהמשפט של הרקליטוס לא חל עליה בכלל.
מונחים על ידי הגיון עקמומי זה, עשינו את דרכנו ביום שבת האחרון, הבנקאי ואני, לעבר קיבוץ עין גב, הנקודה הרחוקה ביותר מטבריה במסלול המרתון. ליד כפר הנופש של עין גב נמצאת נקודת הסיבוב במרתון, מול שער הכניסה מצויירת פרסה על הכביש, המכריזה שכאן עליך להסתובב ולהתחיל לחזור, עברת עשרים ואחד קילומטרים ועוד עשרים ואחד לפניך. למען האמת מצויירות על הכביש כמה פרסות, משנים שונות, שכן מן המפורסמות הוא שהעיר טבריה נוטה להתרחק ולהתקרב לעין גב בהתאם למצב היחסים הבלתי יציבים ביניהם.
המאמן לא התלהב מהנסיעה הזאת, שכן ראה בה אות לחולשת האמונה האמיתית, ולהתמכרותי לאמונות התפלות, שכוללת דבקות במוחשי על פני האמונה במופשט. אבל אני במין רצון שתמיד מבטא יותר נוקשות מתבונה התעקשתי. כדרכם של מאמינים באמונות תפלות, שמתקשים להודות שהם כאלה, גיביתי את טיעוני במחקרים מדעיים. פתחתי בהרצאה טרחנית תוך שאני מזכיר כי בשנת 1975 הראה חוקרי זיכרון כי ההקשר הסביבתי בו בני אדם לומדים משפיע על סיכוייהם להיזכר במידע שלמדו. נבדקים שלמדו על חוף הים זכרו טוב יותר את מה שלמדו כאשר נבחנו על החוף ולא במעמקי הים, ואילו נבדקים שלמדו דווקא במהלך צלילה, הצליחו להיזכר טוב יותר כשאר נבחנו במעמקי הים ולא על החוף בין המטקות והזפת. כלומר, ופה הגברתי מעט את עוצמת הקול, לשם ההדגשה, וגם כדי להעיר את המאמן שלראשונה בשתי שנות הכרותינו נשמע לי מעט מנומנם, עם אחשף בטרם המרתון להקשר הריצה, קרי המסלול, הדבר יכול לשפר את תפקודי ברגע האמת. "שלא לדבר על כך שהכירות המוקדמת מגבירה את תחושת השליטה ומצמצמת את החרדה" המשכתי. "שלא לדבר, שלא לדבר יותר" חרחר המאמן מעברו השני של הקו "פשוט תסע" השלים המאמן עם העובדה שיש מאמינים שיכולתם בתחום האמונה מוגבלת משהו.
עוד בטרם יצאנו לריצה התברר שהרקליטוס ידע על מה הוא מדבר. "כל הימים נשבה השרקיה ובדיוק הבוקר נפסקה" בישרה לנו הקופאית בצרכניה של כפר הנופש בפנים מאירים ובחיוך גדול את בשורת האיוב. נדמה שאפשר לעקוב אחרי מהלך מחשבתה- שני גברים בטייצ ונעלי ריצה מן הסתם עוסקים בפעילות ספורטיבית כלשהי, פעילות ספורטיבית מן הסתם דורשת תנאים אקלימיים נוחים, מכאן שרקיה זה רע, אין שרקיה זה טוב, וכך הגענו לחיוך. להפתעתה פנינו נפלו, הרי השרקיה של טבריה, הרוח הרעה של המרתון, בת זוגו של השד מהשלושים וחמש, היא אחת הסיבות הראשיות לביקורנו. רוח יש גם בתל אביב, במיוחד ליד הים, אבל שם קוראים לה בריזה, ובריזה ושרקיה זה ממש לא אותו הדבר.
בכל זאת יצאנו לדרך. עשרים ואחד קילומטרים של ריצה בשולי הכביש, בהן עלייה אחת ומעט גבשושיות, שנמשכה כשעתיים, בקצב שהיה פשרה בין הקצב המהיר של הבנקאי לזה האיטי יותר שבו אני רציתי.
כשעצרנו בפאתי טבריה, הבנקאי, הנמשך מטבע מקצועו לענייני כלכלה, הציע שנתפוס טרמפ, וכך נוכל לחזור למכוניתנו המרוחקת עשרים ואחד קילומטרים משם, תוך חיסכון דמי הנסיעה במונית. הסברתי לבנקאי שאיש לא יעצור לנו, ומי שכן יעצור ומוכן להעלות למכוניתו אנשים שנראים ומריחים כמונו, מוטב שלא נעלה שכן כוונותיו לא יכולות להיות כשרות. הבנקאי שכנע אותי שאני כרגיל מגזים, וכי תושבי האזור יפריכו את הציניות התל אביבית שלי. השתכנעתי. נהג המונית הטברייני, שאסף אותנו אחרי חצי שעה מביכה של נפנופי ידיים בצד הדרך, דווקא לא התלונן על הריח כשנכנסנו אליו למונית בניגוד לכל אותם נהגים שחלפו על פנינו ולא עצרו, הוא דווקא גילה נדיבות רבה כשהציע לאורך הדרך לעצור בכל אחד ממטעי הקיבוצים ולבזוז מפירותיו, במקום להוציא כסף על אוכל.
באופן מוזר נדמה שלחזרה הגנרלית שערכנו היתה דווקא השפעה שלילית על הביטחון שלי. בלילה פקד אותי חלום, והנה אני עומד בבוקר המרתון על קו הזינוק, נשמעת הירייה ואני יוצא לדרך. רק אחרי כקילומטר, אני מגלה ששכחתי להפעיל את השעון, ויתרה מזאת, במקום חולצה נושמת ונעלי ריצה אני רץ לבוש בז'קט ונעלי שבת. הקצתי משנתי מכוסה זיעה קרה, "זה רק חלום" מלמלתי לעצמי, אבל ליתר בטחון קמתי והרחקתי את בגדי הריצה מז'קט היומיום, כדי למנוע בלבול ברגע המכריע.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:
עמוד צור קשר.
