משל גבעול החיטה
מאז שנפקחו עיניו, הסתכל גבעול החיטה לצדדים. הוא ראה גבעולים מעט גבוהים ממנו וגבעולים מעט נמוכים ממנו. הוא שאף להיות גבוה כמו הגבוהים ביותר. הוא השתדל, התאמץ, היה נחוש ובכל פעם שהביט סביבו ראה את אותם גבעולים שהיו ונותרו עדיין טיפה גבוהים ממנו ואותם גבעולים שטיפה נמוכים ממנו. כך חלפו השבועות והחודשים, חום הקיץ התפוגג והשמש אט אט נכנעה למסך העננים, יובש האוויר צונן בגשמים הראשונים, אבל הגבעול לא ויתר. באותה נחישות שתמיד אפיינה אותו הוא המשיך לשאוף להיות גבוה יותר מכולם.
נכון, שפה ושם, לנוכח הגבעולים שעדיין היו גבוהים ממנו ולנוכח אלה שהיו כמעט בגובהו, נסדקה מעט חומת נחישותו וקפיץ הפלדה שבלבו הלך והתרופף, אולם הוא לא ויתר. העונות חלפו והגשם שהיכה בעוז ושגירש את שאריות החום התחיל גם הוא להיחלש, ושוב חזרו ריחות האביב. קרני השמש העדינות שוב החלו לבצבץ ולהאיר את הגבעול שלנו שלא אמר נואש גם כשהקומביין החל לקצור את השדה, רחוק רחוק ממנו.
צליל המנוע המתקרב לא החליש את רוחו ולא ריפה את נחישותו. הגבעול המשיך להסתכל מסביב ומשהו בתוכו נסדק, נעצב. אולי סוף סוף יגבה לגובהם של הסובבים אותו, אולי יום יבוא וגם הוא יהיה גבוה.
ורק עץ הזית בקצה השדה שראה את נבט החיטה נזרע ואת צמיחתו המופלאה, שבוע אחרי שבוע, סנטימטר אחר סנטימטר, לגבעול חסון, גבוה ובריא ידע שמאמציו לא היו לשווא.
הנמשל די ברור, אנשים בקבוצה משתפרים באופן אבסולוטי ולאו דווקא באופן יחסי. לכן, מדי פעם, כדי לקבל תמונת מצב אמיתית, שאינה מוטה ממה שקורה מסביבכם, התבוננו פנימה ולא החוצה. מדדו את עצמכם ביחס למוחלט, ביחס לזמן, ולא ביחס לאחרים.
דניאל קרן | מייסד מועדון רצי תל-אביב ומחבר "ספר הריצה השלם"
