הפרק הראשון בסדרה | פרק 02 | פרק 03 | פרק 04 | פרק 05 |
בפרק הראשון תיארתי מה זה Adventure Race באופן כללי וסיפרתי קצת על התחרות בפיגי', באופן ספציפי. הפרק השני עסק בהכנות והפרק השלישי תיאר את ההגעה לפיג'י ואת תחילת התחרות והפרק הרביעי את השלבים הראשונים שלה. הפרק האחרון בסדרה יעסוק בסיבה מדוע אסור לעשות רפטינג בלילה ואיך פגשנו את אחינו היהודים בדמעות התרגשות באמצע הג'ונגל.
מכירים את זה שאתם מטיילים בעולם ושואלים אתכם מאיפה אתם ואתם קצת מהססים. שוקלים מספר מקומות, שמצד אחד יוציאו אתכם איכשהו בסדר ומצד שני תשמעו פחות-או-יותר אמינים: אנגליה לדוגמה. כן, סבתא רבתא שלי מתימן מזמן הקולוניה, אבל הסבים שלי כבר נולדו ביורקשייר (כאן כבר דוחפים מבטא כאילו שחונכת בפנימיית איטון מינימום). בכל אופן, אחרי שהפיג'אנים עבי הבשר בשמלות ארוכות וברגלים יחפות שאלו אותנו מאיפה אנחנו, שקלנו תשובות לכאן או לכאן, הגענו למסקנה שהתשובות הללו לא התיישבו עם הדגל כחול לבן שהתנוסס על החולצות שלנו שמסגיר אותנו ולכן, ענינו, בשקט ובמהירות ישראל.
הקניבליזם שכן כאן עד המאה ה-19
ההתלהבות למשמע פגישתם של אנשי הכפר הראשון עם הקבוצה הישראלית העלתה את החשד שנפלנו במקרה על אותה משפחה אחת ויחידה באוקיאנוס הפסיפי, קרובתם האחת והיחידה של המשפחה ממיקרונזיה, זו שתמיד מצביעה בעדינו באו"ם. אבל לא. מהר מאוד התברר לנו מקבלת הפנים החמה שקיבלנו בכפרים הנידחים, שיש לישראל מקום חם מאוד בליבם של הפיג'אנים, מכניסי האורחים והנחמדים כשלעצמם. המקום המיוחד שיש לישראל ניטע לראשונה עם המיסיונרים הראשונים לקבוצת איים נידחת זו שהקניבליזם שכן בה עד למאה התשע עשרה ולאחרונה בזכות חיילי האו"ם הפיג'אנים שהוצבו במזרח התיכון.
שלב האופניים עדיין לא הסתיים. הקבוצה ישראלית באקו צ'אלנג' | צילום: באדיבות דניאל קרן
כך או אחרת, בכל מקום התקבלנו בחום גדול ובהתלהבות גדולה. אבל, התחרות חייבת להימשך ואנחנו שוב על האופניים או למען הדיוק, האופניים שוב עלינו. מסלול בוץ עמוק ודביק לא רק שאינו מאפשר רכיבה כלל, גם לא בירידה, הבוץ הדביק מונע המגלגלים להסתובב וכל מה שנותר לנו הוא להעמיס אותם על הגב, אלא שהפעם משקלם, עם הבוץ, הוא קרוב ל-20 ק"ג. חום כבד ולח מביא אותנו לסכנת התייבשות ואנחנו על הרצפה על ארבע, דוחפים קש לתוך שלולית מים ומרווים את צימאוננו במים החומים. אכן מראות קשים. אחרי כמה שעות, אנחנו, האופניים, תולעי המעיים והדימבוציטיים שהתנחלו אצלנו בבטן ובדם מגיעים למחנה מותשים כדי להחליף כוחות לקראת היציאה לקטע הרגלי שייקח אותנו לשלב הבא: רפטינג.
רפטינג בחשיכה
הכל נעשה בלחץ. אין זמן מיותר. המיקום שלנו טוב, בערך באמצע בין שאר הקבוצות אבל זמני קאט-אוף הם כאלה שטעות ניווט או מנוחה ארוכה מדי יכולים בקלות לעלות לנו בכמה שעות שיהיו קריטיות ולכן – אין זמן. מחליפים בגדים, מעמיסים הרבה אוכל, שותים, בן לומד את המסלול ואת ציר הניווט ואנחנו שוב עוזבים את גן העדן שעמית ויינר ארגן לנו בתוך הג'ונגל הפיג'אני עם האוכל המצוין, הבגדים היבשים, הקפה והכיסאות שעליהם קרסנו בתשישות גדולה.
ממשיכים ללכת. מזג האוויר לא מרפה וחום גדול סוחט מאיתנו את כל הנוזלים. אנחנו ממהרים והפעם כדי להגיע לתחילת הרפטינג לפני החשיכה. אחריה, קטע הנהר נסגר למתחרים על לאור ראשון. אחר הצהריים מגיעים לתחילת הרפטינג שכולנו מצפים לו – הנה השלב שבו נוכל לשבת ומי הנהר יעשו את העבודה וייקחו אותנו במורד הנהר. אנחנו קופצים פנימה לתוך הרפטינג ולפני שמספיקים להגיד ג'ק רובינזון, מגיעים למפל מים קופצני ששולח את אלעד לאוויר ומשם למים הגועשים, כאילו לחץ על כפתור של כיסא המפלט. בשלב הזה שבוע האימונים שעשינו ביוון מתגלה כמועיל ואנחנו מעלים אותו ביעילות לרפטינג.
"אלוהי הנהר לא היה מרוצה לגמרי מקור הרוח שבו ביצענו את המשימה" | צילום: יוטיוב
אבל, כנראה שאלוהי הנהר לא היה מרוצה לגמרי מקור הרוח שבו ביצענו את המשימה וכעבור חמש דקות, אלעד נשלח שוב כמו פקק של בקבוק שמפניה לתוך המים הקרים כדי שנחלץ אותו מהם חבול ורטוב. אחרי ההתחלה המבטיחה הזו ירדה החשיכה והעברנו לילה רטוב וקר על גדות נהר שהיה יכול להיות מכוסה בדשא ירוק נעים ויבש, אבל בפועל היה סלעי רטוב ומסריח. אבל הי, קיבלנו כמה שעות מנוחה – מי התלונן?
לימבו של עייפות
הימים חולפים במעין לימבו של עייפות, תשישות, והתעוררות של פעילות רודפת פעילות כשרמות הקפאין בדם שלנו מאיימות לעבור את כמות התאים האדומים. לילות לבנים של חציית הג'ונגל שלעומתו אימוני הים-לים שלנו היו באמת כמו Walk in the park. לעתים העייפות מכריעה אותנו, העיניים נעצמות, ואנחנו ממשיכים בהליכה, כמו התרנגולות שערפו את ראשן והן ממשיכות לרוץ. היום השביעי ואנחנו בקטע הנהר הארוך. קילומטרים על גבי קילומטרים של נהר לא עמוק מאוד שמרוצף כולו בבולדרים מכוסה ירוקת חלקלקה. למי שלא חווה את זה, המראה היה בטח מאוד משעשע. כמין סרט אילם מתחילת המאה הקודמת קבוצה של ארבעה אנשים, קופצת ומועדת, מדלגת ונופלת על הסלעים החלקלקים, נחבטים עד זוב דם בכל צעד ושעל על הסלעים הארורים.
אחרי מספר שעות הליכה אנחנו רואים אותו מולנו: המפל של 300 מטר עליו אנחנו אמורים לטפס. זהו פחות או יותר הדבר היחיד בעולם שיכול להתעלות על הסיוט של ההליכה על הסלעים הירוקים. וכך אנחנו בתווך – מאחורינו קילומטרים של סיוט ביו-מוטורי רצוף בחבטות, נקעים ושברים שהובילו יותר מעשר מתחרים לחדרי המיון של פיג'י ומולנו מפל שבטיפוס עליו אסור לטעות.
לעת ערב לקראת שקיעה אנחנו למרגלות המפל, מתלבשים בחליפת ניאופרין שתגן עלינו מפני המים, הגשם והרוח שיכו בנו בשעות שבהן נהיה תלויים בין שמים וארץ. קצה המפל, הוא סופו של השלב הרביעי מתוך חמישה, שלב ה- Highland, האזור הגבוה של פיג'י וקצת אחריו מחכה לנו המדליון הרביעי מתוך החמישה. ארבעה חבלים תלויים על הצוק ואנחנו מתחברים אליהם בזהירות ובריכוז רב. כל אחד לעצמו. אין אנשי צוות, אין מדריכים ואין אפשרות לבדיקה הדדית – כל אחד לעצמו.
החשיכה יורדת וכל מה שכל אחד מאתנו רואה הוא את החבל מולו ואת מערכות העיגון והרתמות וקטע הסלע שאנחנו, במאמץ עצום מטפסים עליו. שעה ועוד שעה ועוד שעה…השעות חולפות וחצות הלילה מתקרב. בהדרגה, כפות הרגליים שלי מתחילות לבעור. כל צעד מקלף מהן את שכבת העור שנותרה עליהם ומה שלא עשה החיכוך עשה הזיהום הבקטריאלי שפירק את שאריות הבשר מכף רגליי.
הפינוי אל המסוק
אנחנו מגיעים לפסגת הצוק, פיג'י נפרשת למרגלותינו והמדליה בידנו. אנחנו מתמקמים בראש הצוק למנוחה לקראת השלב החמישי והאחרון של התחרות. אנחנו מתכרבלים על הקרקע הצוננת בתוך שמיכות האלומיניום ומעבירים את השעות לפני עליית השחר בנים לא נים. כפות רגליים בוערות וכל משככי הכאבים לא מועילים. ללא עור בסוליות כפות הרגליים אני פשוט לא יכול לעמוד. עם אור ראשון רופא תחנת העזרה ראשונה בוחן את מה שנותר מכפות הרגליים שלי. זהו רופא ג'ונגלים מנוסה שראה כבר הכל. הוא מוציא מצלמה ומבקש את רשותי לצלם את כפות רגליי.
כאן התחלתי לחשוד. הזיהום שעלול להתפשט בדם ועיסת הדם של הרגליים שלי ניכרות היטב בפניו והוא מציין שאם נרצה הוא יכול לארגן לנו מסוק חילוץ שייקח אותי למרכז הרפואי שבו יוכלו לטפל בי. מערבולת של מחשבות, תחושות, שיחות חגה מעלינו אבל הפור נפל. ההחלטה לא היתה בידנו. המציאות כפתה עצמה עלינו וכעבור דקות לא רבות דידיתי למסוק, על גבי תרמיל מלא ברגשות אשמה ורגליי הפצועות בוערות באש הייסורים, כשאני חושב על "התופת" של דנטה.
בחפ"ק יושב עמית ויינר, מפקד 669 לשעבר שהפעם היה בצוות המסייע: "אחרי שהחבר'ה יצאו מהמחנה לכיוון המפל, היה כבר ברור שזה הולך להיות המבחן האולטימטיבי וזאת לאור הרכבת האווירית המוסקת שפינתה יום ולילה מהקטע הזה די הרבה קבוצות. אבל לא להאמין החבורה הזאת יצאה לדרך מלאת עזוז ומרץ, התחלתי לחשוד שחוץ מהאוכל שהכנתי והג'לים, הם לוקחים עוד כל מיני חומרים סודיים. אל דאגה, גם את הזה המארגנים בדקו. לא רק שהטיפוס במפל הוא מבצע טכני מסובך שאפילו לוחמי 669 הנועזים היו מאותגרים בו, ולא רק בגלל שזה כבר אחרי מספר ימי התשה קטלניים ולא רק בגלל במים הקרים למעלה, אלה שהרגליים שלהם כבר מכוסחות לגמרי.
בכל אופן לאחר כמה שעות הגיע אלי אחד המארגנים ובפנים נפולות, עצובות וחרדתיות מודיע לי, "הם גמרו, הם בחוץ". נחרדתי גם, טוב כמה הרוגים? כמה שרדו?… לאחר כחצי שעה נחת המסוק ונגשתי אליו יחד עם הצוות הרפואי, הוציאו משם את דניאל קרן עטוף בשמיכת מילוט. בהתחלה חשבתי שהוציאו אותו הפוך, לא ניתן היה להבחין מה הצד של הרגליים ומה הצד של הפנים, הכל אותו דבר, נפוח ואדום, מזל שהוא חייך".
שבועות אחר כך, כבר בארצנו הקטנה, חיידקי הג'ונגל ימשיכו לטרוף את בשרינו. אלעד יגיע לחדר המיון, לינור (בייבי) תגלה את מקורות ההשראה של הסרט "הנוסע השמיני" ואת משמעות הביטוי אנטיביוטיקה של סוסים, בן. הדולפין האנושי יחזור לצלוח את מימי הים התיכון ואני, כמו עטלף סיני, אבלה שבועות רצופים בביתי עם הרגליים למעלה באוויר, כולנו מפנטזים על האקו הבא.
