ישר לפנים, בלי להתחבא כמה מלים ראשונות על הכישלון האישי שלי היום בטאלין.
לפעמים אתה מנצח, לפעמים אתה מפסיד.
ככה זה.
זה קודם כל.
צריך לדעת את זה ולקבל את זה.
וצריך להגיד את זה.
כשאתה ספורטאי ומאמן מוכר בענף, הכי קל זה לכתוב שירי הלל לעצמך אחרי הצלחות אבל להעלם ולהשתבלל אחרי כישלונות.
אני משתדל לא להיות כזה.
לא שירי הלל ולא היעלמויות.
אני ספורטאי הישגי וככזה יש לי תחרויות מוצלחות ויש לי פחות.
אני מתחרה. באוריינטציה הישגית.
שם את עצמי על הגריל ומכוון גבוה.
אני לא אוהב לקשקש לפני תחרויות וגם הפעם לא כתבתי מילה.
אבל דווקא בגלל שלא הצלחתי היום חשוב לי לכתוב עכשיו.
אז הגעתי לתחרות טוב.
ולעצמי חשבתי בלב שאני יכול להתברג גבוה.
ושאני רוצה לנסות.
בלי לפחד.
הגעתי בכושר טוב ובאחוזי שומן טובים.
אולי טובים מדי אפילו.
השילוב של הגשם, הרוח, והקור שנוצר הכריע את הגוף שלי בשלב מסוים ברכיבה.
כן, אני חושב שגם עשיתי טעות בהערכת עוצמת הקור המשולב ובחירת הביגוד.
גם ספורטאים מנוסים שכבר עברו כמה דברים עושים טעויות לפעמים.
שורה תחתונה סוג של טראומת קור ומעבר למצב השרדות עד כדי חוסר יכולת להמשיך.
באסה,
אבל אלה החיים והלוואי והצרות הכי גדולות שלי יהיו כישלון בתחרות פעם בכמה שנים.
איך אמרה לי קודם אדוה בטלפון מהארץ, נכנסתי לאתר, יש כמה איירונמים בשבועות הקרובים…
תודה לכל מי ששלח הודעה והביע אמפטיה.
מעריך.