מאת:אור

אם הייתי מתבקש לסכם בשלוש מילים מה למדתי מתוך התהליך שעברתי בשנה האחרונה, הייתי בוחר ב"שינוי הוא אפשרי". לפעמים נדמה שאחד הדברים שקרו במהלך שנות התבגרותי הוא שהפסקתי להאמין כי שינוי הוא אכן אפשרי. היה בה, בהתבגרותי, תהליך של קבלה עצמית, של הכרה במגבלותיי, של הבנה שאני מי שאני. זהו תהליך שמקל עלי לתפקד בתוך היוםיום וליהנות מהישגי הנוכחיים, מבלי שאחוש אשמה כלפי הילד שהייתי שחלם לרחף מחוץ לחללית שלו בגובה מאתיים קילומטר מעל כדור הארץ, ואני זנחתי את תכניותיו. להבנה הזאת יש גם מחיר, בכך ששכחתי שהידיעה "מי אני" לא מייצגת אמת מוחלטת אלא סוג של אשליה מגוננת, שהיציבות היחסית שאני חש שהגעתי אליה, היא בחירה ולא הכרח, הפסקתי להאמין בשינוי.

לפני שנה חבט בדלת השכן וצירף אותי אליו לריצה ראשונה, שהסתיימה כעבור שמונה דקות מתישות כאשר אני באפיסת כוחות. רציתי לקוות שאחזור לרוץ איתו שוב, יכולתי אפילו לדמיין אותנו רצים באופן קבוע, אבל היה לי ברור בצורה המוחלטת ביותר שאין שום סיכוי שאתמיד בפעילות ספורטיבית כי אני מכיר את עצמי, כי ידעתי שאינני ספורטאי.

בפעם הראשונה שפגשתי את המאמן שילון הוא דיבר איתי על מרתון פאריז, כתבתי שהוא נראה בעיני כאדם ששפיותו הלכה לשחק עם ילד אחר, אבל יותר משחשתי כי הוא משוגע היה לי ברור שהוא פשוט לא רואה אותי. בעיני, היותי "לא ספורטאי" היתה תכונה בולטת לא פחות ממופע השיער שלי. האמונה שלו בשינוי שאני יכול לעבור היתה שקולה בעיני לעיוורון.

במקום לרצות בשינוי מצאתי את עצמי נאחז בהיסטוריה האישית שלי, בחוויות ילדותי כילד שמנמן ומסורבל שעיצבו את תחושת המוגבלות הספורטיבית שלי, נאחז ומתקשה להרפות מהן. ההיגיון אמור להנחות אותנו לפעול אחרת, לרצות להתפתח ולהתקדם, אבל מולו ניצב הפחד להודות בכך שאפשר גם אחרת, שאולי אני לא באמת מכיר את עצמי כפי שהייתי רוצה לחשוב. במקום לרצות להיות אותו אדם שהמאמן הציע לי להיות, חשתי שאני חושש מפניו, מאותו אני עתידי, שעדיין אינני.
הייתי רוצה להיות מסוגל לכתוב שהשינוי מתחיל בתוכי, בדומה לסיסמה של המיליונרית האופטימית. אם הקביעה הזאת נכונה אז בתוכי, משמעו במקום עמוק בתוכי, עמוק כל כך שאני עצמי לא ראיתי את ניצניו.

עזרה עצומה הושיטו לי אותם אנשים כמו השכן, והמאמן, וגם אהובתי וקוראי הטור הזה, שעודדו ותמכו, וראו אותי כפי שאני יכול להיות ושיתפו אותי בראייתם זאת. נדרש לי לא מעט זמן כדי שאאמין להם גם אני, וגם אז היו לא מעט רגעים שהסביבה נאלצה להתמודד עם התקפי הספקנות שלי. אינני יכול להצביע על רגע מסויים בו השינוי התרחש, וגם כיום קשה לי לקבל את העובדה שיתכן שההגדרה "לא ספורטאי" כבר לא הולמת אותי. אחד הדברים שמרגיעים אותי היא התחושה שהשינוי טרם הסתיים, שגיליתי שאני מסוגל לרוץ, ואפילו מרחק ארוך, אבל זוהי רק ההתחלה. התוודעתי לגוף שלי באיחור ניכר, ויש לנו עוד הרבה השלמות לעשות, על מנת לגשר על כל השנים האבודות שבדרך. זאת אחת הסיבות שהטור "מהירות האור" לא יסתיים כאן.

בשבועיים הקרובים נצא לחופשת התרעננות קצרה, ואחריה יגיע ההמשך. המאמן שילון אמר משהו על כך שעכשיו הגיע הזמן לקפוץ למים העמוקים, אני לא בטוח שהוא מתכוון דווקא למשמעות המטאפורית.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.