כמו רעם אחרי ברק, כמו זריחה בסוף לילה, כמו הנגאובר אחרי לילה של שתייה כבדה. המשבר המופיע בקילומטרים האחרונים של המרוץ צפוי עד פתטיות. מחכה לשעת כושר, לרפיון רגעי של הרוח, לרפיון רגעי של תשומת הלב ואז הוא תוקף תקיפה כלל-חזיתית, בלי רחמים, בכל הכלים.
מתנפץ באכזריות על חומות כוח הרצון, זורע ייאוש בתקוות, מעלה שאלות של "למה-אני-צריך-את-זה" שכל מטרתן היא דה-מורליזציה. לעתים ההתקפות באות בגלים, לעתים זו התקפה אחת ומשנהדפה לא תישנה, לעתים ההתקפה היא כמלחמת גרילה, מתוחכמת, פוגעת במספר יעדים אסטרטגים בו זמנית ולעיתים זו מלחמת התשה, איטית כואבת ומעצבנת.
עזי הרוח בינינו ולמודי הקרבות מסתכלים לו בעיניים. רואים אותו מתקרב, מוכנים לקראתו וששים אלי קרב. בנחישות ובהחלטיות מביסים אותו וממשיכים הלאה. את חסרי הניסיון הוא יתקוף מהמארב. יתפוס אותם לא מוכנים ויעשה בהם שמות. חומות יקרסו, שאלות יעלו, היסוסים יצוצו וחומות ההגנה יקרסו.
אנחנו, אנשי השלום נתבונן, נתכונן ונשתדל להימנע מהעימות. יתקיף מכאן – נחמוק לשם, יכה בנקודת תורפה – נחזקה, יתיש אותנו – נחייך כלפיו בחמלה ונמשיך. לא יוותר, יעשה אלים ויתאכזר – נילחם בו. נילחם בחירוף נפש. נילחם וננצח. ננצח כי אנחנו יודעים מה שהוא לא יודע. רק עוד קצת, רק עוד קילומטרים ספורים ואנחנו נניף את הידיים לאוויר ובחיוך גדול של ניצחון נחצה את קו הסיום.
