קשה לכתוב בימים אלו של מלחמה, שכול ואובדן חברים על נושאים אופטימיים יותר כמו הבאת חיים חדשים לעולם. אבל אעשה מאמץ מאחר ואני עושה מאמץ "לאפות" את התינוק הזה כבר 9 חודשים. כשאני הולכת ברחובות תל אביב, אני מרגישה כמו מרימת המורל הלאומית. כל אישה שעוברת מולי במבט עצוב משפילה את מבטה לרגע אל הבטן ואז מרימה אותו בחיוך. אז קחו קצת "מורל בוסט", ותרשמו את החשבון עליי. התינוק מאשר בעליצות ובועט לי בצלעות בשמחה.
כתבה זו מפרטת את זווית הראיה האישית שלי. אין לראות בה המלצה מקצועית או רפואית לאימונים בהריון. כשנאמר, הכותבת אינה רופאה. ההמלצה הרפואית ככל הנראה תהיה לעשות בדיוק הפוך ממה שאתם הולכים לקרוא.
טרנספורמציה
יש המקבילים הריון למחלה או פציעה, הקבלה שאני שונאת, אך בהחלט מתבקשת. אילו עוד מצבים אנחנו מכירים שבהם ישנה עצירה או הורדה באימונים והידרדרות בכושר? ואחריה חזרה הדרגתית עם דגש על השריר החלש או הפצוע. אבל הריון זו אינה מחלה. זו מיטת חוליים שנכנסים אליה עם גוף בריא, ביודעין ואף בגאון.
נעה כפרי | צילום: פרטי
יש הרואות בהריון את הגשמת יעודן בחיים – המשך השושלת, השבחת הגנטיקה. אלו שחולמות מגיל קטן איך כל הגוף שלהן מתעגל ומשתנה, ומסתכלות סביב על נשים הריוניות בתאווה. אני נמצאת בצד השני של המתרס. הייתי שמחה אם בן זוגי היה יכול להחליף אותי בתפקיד, ואני הייתי מקבלת תינוק חדש מהניילונים ללא צורך במעבר דרך כל ההריון הזה. והאמת? שבן זוגי כפרה עליו, היה שמח מאוד אם היה יכול להחליף אותי. חלום שלו לחוות הריון ולידה.
כתב שוונג, אריאל אגרון, החליט לקחת הפסקה ארוכה מלהיות ספורטאי תחרותי מעט אחרי שנכנסתי להריון. קראתי את פוסט הפרידה המרגש שלו ברשתות החברתיות, על המחשבות שגרמו לו לקבל את ההחלטה הקשה והלא טריוויאלית ועל הלבטים בדרך. "איזו החלטה קשה לקבל", חשבתי לעצמי והתעוררה בי טיפת קנאה.
אני לא קיבלתי את ההחלטה לקחת הפסקה, להידרדר בכושר. ההחלטה היחידה שקיבלתי היא להביא ילד לעולם, בעיקר מאחר ונגמרו לי כל התירוצים לדחות את זה עוד שנה או להמתין רק עוד מספר חודשים לתחרות איש הברזל הבאה לזנק אליה. מה יותר קשה? לקבל החלטה אלקטיבית לוותר ולהפסיק, או שהעולם מכריח אותך לקחת הפסקה כפויה משגרת האימונים והתחרויות?
אחרי כמה שבועות גיליתי שזה לא מדויק. נכון, בעוד תשעה חודשים ההחלטה תתקבל בשבילי, אבל עד אז אני יכולה לקבל אינספור החלטות. האם להתחרות ב-TRI כנרת בחודש שני, טריאתלון ראשון לציון בחודש שלישי ואם כבר, אז גם טריאתלון אשקלון בחודש רביעי? האם אעמוד בשבוע רכיבה רצוף, של 6-3 שעות רכיבה מדי יום לפסגות הדולומיטים בחודש חמישי? (האם אעמוד מנגד במהלך טעימות היין שיוגשו בסוף יום הרכיבה?) מרוץ הודיס סינגלס ראן בחודש שביעי?
נעה כפרי במסע הרכיבה בדולומיטים | צילום: מנואל גלירה
כן, כן וכן!
זה רק הופך את זה האתגר להרבה יותר מאתגר ואת החוויה להרבה יותר חווייתית.
זה די משעשע להתחרות בטריאתלון כשרק אני יודעת שאני בהריון. אני מזנקת כשאני לא יודעת אם אני מסוגלת לסיים 10 ק"מ בריצה בכלל, בלי ציפיות ופתאום שומעת צעקת עידוד תמימה וחברותית ב-T1: "יאללה את 20 שניות ממקום ראשון!" אתה רציני איתי? אני בדרך להפוך ללווייתן קטן! למי אכפת אם אני 20 שניות או 20 דקות ממקום ראשון? זה לא הזמן לתחרותיות מהסוג הסטנדרטי. עכשיו אני מתחרה מסוג אחר – כנגד כל הסיכויים, כדי להוכיח לעצמי ולעולם שזה אפשרי ובעיקר בשביל הכיף והאתגר שלי. הרי תחרות זה האימון הכי כיף בעולם!
מנווטת באלכסון
הדבר הראשון שפוגש אותי הוא החוסר בחמצן. בלי שהעליתי חצי גרם, העובר אפילו לא החליט סופית על קיומו, וכבר אין לי אוויר. בשחיית חתירה אני רגילה לקחת אוויר בכל 3 תנועות, כל פעם לצד אחר. מהשנייה שבה נכנסתי להריון, לפני שהספקתי אפילו לדעת את זה, אני נושמת כל 2 תנועות. אין לי מספיק אוויר כדי לשרוד עד התנועה השלישית. וכל מי ששחה אי פעם בריכה בחייו, יוכל להעיד שנשימה שונה משבשת את כל תנועת החתירה – הציפה משתנה, כמות תנועות הרגליים שדורשת את רוב החמצן והרוטציה שהופכת לא מאוזנת בין ימין לבין שמאל.
בתחילת המלחמה בשבועות בהם הבריכות היו סגורות, מצאתי את עצמי שוחה מספר פעמים בשבוע בים. בשחייה בים המצב מחריף, מאחר ושיבוש כל התנועה גורם לי לסטות בצורה עקבית שמאלה. כל חוש הניווט שהתפארתי בו עד כה – נעלם כלא היה.
נעה כפרי בים. חוש הניווט הלך | צילום: תמיר בוגין
"את מתאמנת כרגיל?"
זו השאלה שאני מקבלת הכי הרבה פעמים, מלבד אולי "איך את מרגישה" ו"זה בן או בת". מה זה אומר בכלל? השאלה די מטומטמת, אם כי אני מבינה את כוונת השואל, וככל הנראה גם אני הייתי שואלת את אותה השאלה. איך אפשר להתאמן כרגיל עם חצי ריאה, עוד ליטר דם שמדלל את רמות הברזל לכדי אנמיה ו-5 קילו של עובר, שליה ונוזלים (עד שהכתבה תתפרסם כנראה כבר שישה, לפי חצי קילו בשבוע).
לא קל להתאמן גם בלי כל המגבלות הפיזיולוגיות האלה (סליחה תינוקי, כרגע אתה טפיל שלוקח לי את כל הערכים התזונתיים): לרוץ באוגוסט זה תמיד סיוט, לקום בחושך לאימון ולהמשיך משם ליום עבודה מלא ולו"ז עמוס מטלות בכל יום וכל זה כשאין אפשרות להירשם לשום תחרות יעד מפוארת. אז נסו לרוץ ב-6 בבוקר עם 31 מעלות, 90% לחות כשטמפרטורת הגוף שלכם גבוהה במעלה אחת בממוצע. אבל כן, אני קמה בבוקר ויוצאת לכל האימונים כרגיל.
התפלאתי ושמחתי לשמוע שההמלצות של הרופאים ואחיות ליווי ההריון עולות בקנה אחד עם אורח חיי, לשם שינוי.
אפילו אם מעולם לא עשית ספורט, ההמלצה החד משמעית היא להתחיל לעשות ספורט בהריון. נכון, כשהאחות אומרת ספורט היא מדמיינת בראשה ענפים יותר עדינים כמו הליכה או פילאטיס ויוגה. אבל לכל מתאמנת מתחילה, רצוי להתחיל בהדרגתיות, לא?
זה מדהים בעיני שיש הבנה מצד הממסד שגוף בריא, חזק וספורטיבי – תורם להריון בריא וללידה טובה. עושה לי חשק לקפוץ על האופניים בשבוע 40. היי, זה בדיוק מה שעשיתי היום! (*אין לראות בהמלצות הכותבת המלצות רפואיות או המלצות לשפיות יתרה, כבר הזכרתי?)
נעה מתחרה בטריאתלון ראשל"צ בחודש שלישי | צילום: פרטי
שליש ראשון
אף אחד לא יודע. מהרגע הראשון חסר לי חמצן. מאמן השחייה לא מבין למה אני הולכת אחורה, הזמנים הולכים ונהיים איטיים מספרינט לספרינט. הקאדנס הולך ויורד. לא יכולה לעשות ספרינט עם תנועות ידיים מהירות ובעיטות מוגזמות. אין לי דופק לטפס אליו, הוא הלך ותכף ישוב. אבל אף אחד לא יודע עדיין.
חודש יוני. מתאמנת מתלוננת כמה חם לה בעלייה לנווה שלום.
"אני לא יכולה עוד לטפס. חם מדי. די אני עוצרת".
בא לי לצרוח עליה: "לך חם?! כי טמפרטורת הגוף שלי גבוהה במעלה ואני פה מטפסת יחד איתך!"
אבל אי אפשר. אף אחד לא יודע עדיין (ולמזלה הרב היא לא עצרה).
החיבה לפחמימות פשוטות מתחזקת, בעיקר על רקע תחושת הבחילות וחוסר התיאבון מדי בוקר שגורמת לי לרצות להכניס לפה רק פרוסת לחם עם גבינה צהובה בלי כלום ותו לא. אבל הלגיטימציה לאכול פחמימות פשוטות כל ההריון היא מיתוס ולא נכונה. הגוף לא צריך יותר קלוריות עד לחודשים האחרונים בהם אפשר לצרוך 300-200 קלוריות נוספות. כך שזה אמנם טעים ונעים לחשוב "גם ככה אני אראה עוד מעט כמו פילה, אז מה זה משנה עוד קצת פסטה שמנת פטריות", אבל זה משנה. צר לי לאכזב.
זה לא הזמן לדיאטות ולשמירה על משטר תזונה קפדני, אבל גם זה לא נכון לשחרר כל רסן ולחיות באשליה שהקלוריות יעלמו להן עם הלידה. על פי ספר הלידה הפופלרי "המדריך הישראלי להריון וללידה", עליית המשקל הממוצעת ביריון היא 12 ק"ג ומתחלקת כך:
תינוק – 3300 גרם
שליה – 600 גרם
מי שפיר – 1000 גרם
רחם – 1000 גרם
שדיים – 500 גרם
דם – 1100 גרם
נוזלים – 1000 גרם
מאגרי שומן אצל האם – 3500 גרם
נעה כפרי. רואים כבר בטן? | צילום: פרטי
ממוצע, כן? יש כאלה שעולות יותר ויש כאלה שפחות וגם זה נורמלי. עוד שורה שאני מקווה שלא פספסתם היא משקל הדם שמתווסף. מעל ליטר דם! לא ראיתי ברשימה תוספת של ליטר חמצן, של ויטמינים או של מינרלים שישייטו להם בתוכו. בעוד התינוק והשלייה יחד עם מי השפיר יעלמו עם הלידה, מאגרי השומן מיועדים גם לסיוע בהנקה לא צפויים ללכת לשום מקום בשנה שלאחר הלידה, או כמה זמן שאת מתכננת להניק. ליתר דיוק, כמה זמן שהגוף שלך חושב שאת הולכת להניק. מצד שני, נהוג לומר כי הנקה שורפת כ-500 קלוריות ביום.
מיתוס נוסף, לפחות לדעתי, למרות שלצערי הוא מוכח מדעית הוא טפשת הריון. באמת ראו במחקרים שתאי המוח של הריוניות מתכווצים, ומאפשרים פחות חלוקת קשב. לא חוויתי תסמינים של טפשת, ומזל שכך כי בחודשים האחרונים עסקתי במשך שעות ארוכות במשמרות מילואים בתכנון מטרות לבנק המטרות של חיל האוויר.
אני חושבת שהפוקוס על טפשת גורם לנשים בהריון לשים לב ביתר שאת לטעויות קטנות שהיו עושות גם לולא היה להן עובר בבטן. לשכוח איפה שמתי את האוזניות, לצאת מהבית בלי מפתחות, לשכוח לשים בננות בעוגת בננות… שגיאות משעשעות שהיו קורות ככל הנראה גם ביום יום סטנדרטי מדי פעם, אבל כעת זוכות לפוקוס.
אני חושבת שעצם העובדה שאת מוטרדת במחשבות על יישות נוספת שמחליטה שזה הזמן לשחק סטנגה באמצע אימון שחייה, ועל השינוי הגדול שיתחולל בחיים שלך ובו רכיב גדול של לא ידוע, גורמים למחשבות לנדוד למחוזות אחרים. גם ערמת המנהלות, הבדיקות הרפואיות שצריך לקבוע, ההכנות וכל מה שאפשר להתאמן עליו לפני בוא התינוק מתווספות לטרדות היומיום הרגילות של משימות בעבודה, איזה אימון יש מחר ומה צריך לקנות בסופר, כך שהמוח יותר עמוס מבשגרה בהסתגלות למצב החדש. לכן הוא נוטה לפשל לעיתים תכופות יותר. ובעיקר לך לשים לב לכך, כי יש לזה שם מצחיק.
האפליקציה של גארמין מאפשרת לעקוב אחר ההריון באופן דומה למעקב אחרי המחזור החודשי. באותו סלוט בו מופיע המעקב החודשי אחר המחזור, תמצאו את סטטוס ההריון הנוכחי שלכם, יחד עם הפרי המייצג את גודל התינוק שלכם. בונוס – הפירות שהאמריקאים בוחרים הם לא תמיד משהו שאפשר למצוא בנקל על מדפי הסופר הישראלי, כך שקיבלתם על הדרך העשרה בתחום הבוטניקה והחקלאות.
ההריון בגארמין | צילום מסך
המלצה נוספת לטריאתלטיות הריוניות או לאימהות טריות, היא תכנית האימונים המובנית של Zwift שנכתבה על ידי מאמנות בשם Baby on board. האימונים המוצעים עדינים יחסית באורך 40-30 דקות, ומאפשרים אימון אפקטיבי גם אם יש חלון קצר עם תינוק בן מספר שבועות. יש להוריד את קבצי התכנית פעם אחת מראש ורק אז יופיעו לכם בתפריט תכניות האימונים המוצעות.
שיא אישי בכמות פיפי במהלך אימון
אין שום יעד שאפשר לכוון ולהירשם אליו בעתיד הנראה לעין (שנה פלוס מינוב) וזה בזמן שכמה מחברותיי הטובות מתאמנות לאליפות העולם באיש ברזל, באימוני איכות מתוקתקים שעוד לא ראיתי כדוגמתם ונמצאות בכושר הכי טוב שראיתי אותן מעולם. אני במצב הכושר הכי גרוע שהייתי בו בערך מכיתה ו', שרק הולך ומדרדר ואני אפילו לא יכולה להצטרף לאימונים. כך שבזמן שהן שוברות שיאים אישיים בקצב, אני עסוקה בלשבור שיא אישי בכמות עצירות הפיפי שאפשר לעשות באמצע אימון.
כמה פיפי אפשר לעשות במהלך אימון ריצה? בכל אימון אליו יצאתי, הרגשתי שאני שוברת השיא האישי שלי. בכמות הפסקות פיפי, כן? השיא האישי היחיד שאשבור בתקופה הקרובה. התחלתי מ-3 הפסקות ב-15 ק"מ והגעתי ל-3 עצירות ב-5 ק"מ. שיא מרשים לכל הדעות.
הקושי המנטלי עדיין שם, לא נעלם. כולם מתקדמים קדימה ואני צועדת אחורה, ואפילו זה בקצב צב עם התראה של מערבל בטון ברוורס. ענבר זהבי מתאמנת לאליפות העולם באיש ברזל ובכושר קצה, ואני מאידך מפארת את הקצה השני של סקלת הכושר. לא יכלתי לחכות עוד שנה? אילו רק הייתי דוחה את ההרפתקה בעוד כמה חודשים? אז אולי… לפחות הייתי יכולה ללוות אותה בחלק מהאימונים. איזה בזבוז. כזו חוויה מפוספסת.
ברגע זה אני רחוקה מאליפות העולם בערך כמו המרחק האינסופי ביני לבין הדרופים של האופניים. אני מתבוננת מהם מרחוק ואם אני מעזה לנסות לתת להם ליטוף וכיפוף קל – אני מקבלת בעיטה בצלעות בתמורה. מסתבר שהתינוק לא חובב מנחים אווירודינמיים. למרות שכרס דווקא אמורה להואיל לאווירודינמיות בכך שהיא מכסה על החור והמערבולות שנוצרות בין ההגה לבין הרוכב, תשאלו את גוסטב אידן שדחף בקבוק לחלק הקדמי של החולצה כדי לנסות ולסגור במעט את החלל הזה. בקבוק, ילד… אני דחפתי שם תינוק.
נעה כפרי והאופניים | צילום: פרטי
פיתחתי אינסטינקט כניסה למעלית באופן בלתי רציונלי. אני נכנסת ומסתובבת 180 מעלות, כדי לעמוד בגבי למראה. לא נעים לי להסתכל במראה, ועוד פחות נעים לי להסתכל במראת תכנית האימונים. ה-CTL, מדד הכושר הנוכחי הולך ויורד על בסיס יומי. ה-TSS השבועי הולך ויורד מעולם לא ראיתי אותו נמוך כל כך. הריון זו לא מחלה, אבל נתוני הדאטה מה-Training Peaks מזכירים מחלה, פציעה או… מלחמה. אבל בל נקדים את המאוחר – לזה נגיע בשליש השלישי.
בחלק השני של הכתבה – על אימונים בשליש השני והשלישי, על הזנחה וחוסר בחמצן וגם טיפים כללי אצבע וטיפים למתאמנת ההריונית. המשך יבוא…
