מאת:אור
שלושה קילומטרים לפני סוף ריצת חצי המרתון בבית שאן, כשכבר היה ברור לי שאצליח לסיים, נזכרתי בסבא שלי שנפטר לפני שבע שנים. סבא שלי היה הספורטאי היחיד במשפחה, הוא היה צולח את הכינרת עד גיל מבוגר, ומשתתף בצעדות בשבת בבוקר עם הקבוצה של בנק לאומי בו עבד. במשפחה בה גדלתי העיסוק בספורט נחשב לסוג של מוזרות, והוא השתלב במוזרויות אחרות של סבי כמו העניין הגדול שגילה בעב"מים ונטייתו לאגור את הרצועות הישנות של תריסי הגלילה. כשהייתי בערך בן עשר צירף אותי אליו לצעדות בשבת. היינו נוסעים באוטובוס של בנק לאומי למקומות עם שמות משונים כמו "יערות מנשה" וצועדים עשרה קילומטרים במשך ארבע שעות, עד למדליה והטרופית בסוף המסלול.
פניתי לרון, שרץ לצידי, ואמרתי לו "סבא שלי היה גאה בי עכשיו". באותו רגע סבא שלי חסר לי מאוד. הוא אמנם מעולם לא התמרמר על כך שנכדו היחיד מטייל בעיקר בין דפי ספרים, והציון הנמוך ביותר בתעודה שלו הוא בחינוך גופני, אבל נראה היה לי שהרגע הזה יכול היה לשמח אותו מאוד. יכולתי לדמיין אותי חוזר מהריצה ומספר לו, והוא מן הסתם היה מגיב בקריאה "יא בלש", ששימשה אותו לציון התפעלות, ומעולם לא ירדתי לפשרה.
שלושה קילומטרים אחר כך חציתי את קו הסיום, ואז הגאווה שלי התחלפה פתאום בתחושה לא נעימה של זרות. במקום תחושת ה"עשיתי את זה" שהרגשתי לקראת הסוף הופיעה, תחושת "זה הכל?" מעצבנת. ציפיתי שתחושת ההישג תימשך, שאהיה על גג העולם ביום בו אצליח לראשונה לסיים חצי מרתון, וכל זה היה שם רק לרגע והתפוגג. עצם העובדה שאני, ה"לא ספורטאי", מצליח לסיים חצי מרתון, היה בה כדי לגרוע מגודל ההישג. המחשבה שאם אני הצלחתי, אז זה כנראה לא באמת כזה אתגר גדול כמו שעשיתי ממנו. האכזבה שחוויתי היתה מפתיעה במיוחד נוכח ההתלבטות שלי אם לרוץ בכלל בגלל החשש שלא אצליח לסיים, וההנחה שגם אם אסיים, ידרשו לי לשם כך לא פחות משעתיים. והנה הצלחתי לסיים ואף בזמן טוב, מבחינתי, של שעה וארבעים ושמונה דקות ובכל זאת לא הרגשתי מאושר. זהו מעין פאראדוקס, שבו דווקא בגלל שהצלחתי במשימה שנראתה לי בלתי אפשרית, הערך של ההשג פתאום מוטל בספק.
מפתיע לגלות באיזו קלות נשכחה ממני הדרך שעשיתי עד לנקודה הזאת, כל ריצות האימונים, והעידוד הרב שנדרש על מנת שאתמיד. נמחקו מזיכרוני כל הבעות הפנים הספקניות שלי, מול ההבטחות של המאמן שנראו לי חסרות כיסוי. במקומם נשאר רק ה"זה הכל?". המאמן שילון ראה את הבעת הדכדוך על פני, וניכר היה שזאת לא הפעם הראשונה שנתקל בתופעה. "גם אני לא הרגשתי מסופק אחרי המרתון שלי" הוא אמר "זה קרה רק אחרי איש הברזל הראשון שסיימתי".
רצי מרתון ותיקים הזהירו אותי מה-PMS, פוסט מרתון סינדרום, תחושת לאות וחוסר תכלית שפוקדת את הרץ לאחר סיום האתגר. בימים אלה אני חווה את הגרסה המקבילה לחצי מרתון. אחרי הריצה פקדו אותי כאבים ברגל שמאל, ואליהם נוסף חוסר חשק כללי לרוץ. בשבוע הקודם רצתי פחות מהרגיל, הרגשתי חלש. גם בסוף השבוע, במהלך ריצה בחולות עם השכן ורון התקשיתי לסיים מרחק קצר בהרבה מחצי המרתון שכבר השלמתי. שוב התחלתי לדבר על טרשת נפוצה, ואיך נדמה לי שהרגליים הפסיקו לעבוד. זה עדיין לא עבר לי, אבל אני מתמודד.
כשסבא שלי היה קם לצעדות שלו בשבת בבוקר, הוא היה נאלץ להכין את הסנדוויצ'ים שלו בעצמו, סבתא שלי חשבה שאם אדם מחליט לא לבלות בוקר שבת עם משפחתו, הוא יכול לכל היותר לצפות להסכמה בשתיקה, אך לא לעידוד. כשחזרתי למכונית שלי אחרי המירוץ ופתחתי את הטלפון הסלולארי, היתה לי הודעה קולית חדשה. זאת היתה האהובה שאמרה "כל הכבוד, אני גאה בך", היא השאירה את ההודעה בערך בזמן הזינוק, אז כשאני עוד הייתי בתחושת אי וודאות גדולה, היא כבר ידעה שאסיים. בניגוד לסבא שלי, בלי התמיכה שלה הייתי נשאר לאכול את הסנדוויצ'ים שלי בבית מול הטלוויזיה.
ובשבוע הבא במהירות האור "מפעילי התנורים ולובשי הטייטסים", על ריצה כשהטמפרטורות צונחות.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
