למה אדם נוסע לחו"ל? לרוץ מרתון. זה ברור. ובכל זאת במקרים נדירים אדם נוסע לחו"ל לא כדי לרוץ מרתון אלא בשמו של אותו קונספט כמעט נשכח של ה"חופשה". אל מקרה כזה אני מבקש להתייחס הפעם
מאת:אור
איור: גגו עשת
נדמה שביציאה לחופשה יש לרוב משאלה להתנתק מהשגרה, מהעבודה, ממטלות הבית, מהסביבה ובכלל, אבל מה לגבי תוכנית האימונים והתזונה? בימי החופשה מצאתי שאני נאלץ להתמודד עם משחק השעבוד המדומה, שאני משחק בו כבר כמה שנים. משליך על אחרים את הרצון שלי לרוץ ולאחרונה גם לרזות. בנוסח "המאמן שילון ואירית, הם רוצים שאני ארזה, אני פשוט צייתן". היציאה לחופשה מעמתת אותי לכן עם השאלה האם הריצה היא הרגל שהפנמתי, כלומר כזה שאני רואה בו חלק מחיי, או מטלה שאני מבצע, רק בגלל הנטייה האנושית לציית לאנשים בחלוק לבן, במדי משטרה או בטייץ וסטופר.
מבחינת העומס היציאה לחופשה הזאת באה בדיוק בעיתוי הנכון, אחרי סיום של פרק בעבודה ולקראת התחלה של פרויקטים חדשים, אבל מבחינת הריצה והאכילה החופשה מאיימת לקטוע תהליך. בריצה, לפני שבועיים במרוץ הרצליה לראשונה ירדתי מארבעים וארבע דקות לעשרה קילומטר. למרות שלפעמים נדמה לי שמרוץ הרצליה הוא כמו משקל מחמיא שמציג משקל נמוך ממשקלי האמיתי, אבל בכל זאת.
בעניין האכילה, השקילה האחרונה אצל אירית הדיאטנית הציגה ירידה של שישה קילוגרם ממשקל השיא שלי אחרי שבוע הזלילה בראשית מפגשינו. יתרה מזאת, הצלחתי לא לאבד שליטה בליל הסדר, והסתפקתי בקניידל אחד בלבד ובשירי החלק השני של ההגדה כתחליף מזין. ודווקא עכשיו הגיעה החופשה.
"אין כמו ריצה בחו"ל" הזכיר לי המאמן שילון בטרם יצאתי את הארץ. מבחינתו לא רק את יער בן שמן ברא אלוהים לריצה אלא את העולם כולו. בספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" משתעשע דאלגס אדאמס ברעיון שכדור הארץ כולו נוצר כחלק מניסוי שביצעו העכברים, מבחינת המאמן נדמה שכדור הארץ נוצר כחלק מיוזמה של יצרני נעלי הריצה. בעיניה של אירית הדיאטנית ראיתי את החשש המוצדק "אל תתפרע עם הפיש אנד צ’יפס" היו מילותיה האחרונות.
לא סיפרתי לאירית שבמהלך נסיעתי מתוכנן טיול של שלושה ימים לצפון אנגליה שכל כולו מסע לעבר חנות הממתקים העתיקה ביותר באי הבריטי שקיימת מאז 1827, שמגוון צבעי הסוכריות שבצנצנות המסודרות על מדפיה, סינוור אותי ואת אהובתי בסרט תעודה שראינו. מצד שני לא ידעתי אז שהכפר בו שוכנת חנות הסוכריות נמצא באיזור יורקשייר המשופע להפליא, ושבטרם כף רגלי תדרוך על מפתן החנות הקסומה, ארוץ עשרה קילומטר בעליות חדות ומתישות, ובירידות תלולות מכדי לאפשר מנוחה.
התיאור הקצר הזה הוא חלק שמעיד על השלם. לקחתי חופשה מתוכנית האימונים שלי מכיוון שאני בחופשה, וגיליתי שאני רץ יותר ממה שהייתי אמור. כלומר תוכנית האימונים הפנימית תפסה את מקומה של החיצונית והיתה אינטנסיבית ממנה. לא רצתי את מה שהמאמן אמר לי לרוץ, רצתי בגלל שרציתי, מתוך הסקרנות. רצתי גם בהולנד פארק וגם בריג’נט פארק בלונדון, גם את העליות של איזור הפסגות במרכז האי, גם את אלה של יורקשייר בצפון, וגם את אלה שבמחוז קנט הדרומי. לא עשיתי את האינטרוולים ולא שמרתי בדיוק על הקצבים, אבל רצתי מהר ובשיפוע.
באשר לאכילה, התמונה דומה. אני לא נצמד לתוכנית וכתבתי רק שני יומני אכילה בשבוע האחרון, אבל אני משתדל, בוחר במאודה ונמנע מהמטוגן, מנסה לאכול הרבה ארוחות קטנות, ולא להתפרע עם האלכוהול.
פתאום אני מבין שזה היה ברור כבר בשלב האריזה. ביציאה לחופשה אנחנו אורזים מזוודה, יש באריזה אקט של בחירה, אפילו של הגדרה, של הדברים שאני לא יכול בלעדיהם. כמובן מאליו ארזתי את נעלי הריצה את הטייץ והחולצה הנושמת ליד הספרון עם המסעדות המומלצות.
נדמה שהתשובה לשאלה האם אני יכול להיות גם להיות בחופש וגם לקיים את תוכנית האימונים והאכילה, היא אותה תשובה שיש לי לגבי השאלות הגדולות האחרות של החיים- "לפעמים".
ועכשיו נשאר רק להחליט אם בשבוע הבא ארוץ מרתון בתל-אביב, מתוך חוסר שיפוט, או שאסתפק בעשרה קילומטר ההגיוני. חשבתי על השאלה הזאת כל הזמן בריצות שלי באנגליה. באזורים הכפריים הכבשים פעו כל הזמן את ה"מה מה" שלהם, וניסיתי הבין האם הם אומרים מהההההרתון או עשרה קילוממממטר.
