הקורונה היא קצת כמו קלידוסקופ. צינור ובתוכו שלש-ארבע צורות יסוד, ראי משולש, אור בקצה האחד, עינית בצד שני ויאללה לסובב. כל אחד חוטף את זה בכל רגע בצורה אחרת. האחת רואה זריחה אחרי הקורונה והשני (אני) כל היום בשקיעה. אולי מישהו יעזור לי לסובב את הגְּלִילוֹר, בבקשה.
המחלה עצמה היתה קלי קלות. יום וחצי של קצת חום, קצת קור, קצת לאות ומרדף ארוך אחרי ערכות האנטיגן הקרובות למקום מגורינו. כשנגמרה המגיפה הכל התחיל. השיעול הטורדני היבש, התחבר מצוין לימים הגשומים ולקור המנשב, השרירים הפכו למרשמלו, כמו של קוסמונאוט שחזר מתחנת החלל אחרי שנים של חוסר כבידה. או במלים אחרות העדר מוחלט של אנרגיה לעשות משהו שהוא מעבר לתנועה הסיבובית מהמיטה, לשירותים, לרכב, לעבודה ולמיטה. התוצאה המיידית – עלייה במשקל וכבדות מאד לא נעימה.
אלא שאנחנו – הרצים – עם עקשן. רק נגמר הבידוד ובחוסר חשק גדול נכנסתי לתוך הנעליים. כל ריצה היתה יותר קשה מקודמתה. הרגליים ריקות, הלב והראות לא מגיעים לאימון. אז ויתרתי פה ושם. שחיתי וראיתי כל סרטון אפשרי על רצים וריצות עד שנגמר לי היוטיוב.
חשבתי שהכל מאחורי הרי כבר עברו כמה שבועות, לא? ואז באה דלקת ראות. לא משהו הירואי לכתוב עליו הביתה מהחזית. רק ביטוי רשמי לתחושות של השבועות האחרונים. וככה עם ובלי משים הלכו עוד כמה שבועות לאיבוד.
"הקורונה מלמדת אותנו שיעור בסבלנות וסובלנות" | צילום: באדיבות אברום בורג
את הזמן הזה ניצלתי. לקריאה אין סופית על החזרה למשחק אחרי קורונה (Covid and Return to Play) התכתבויות מרחיבות אופקים עם שני רופאי הספורט האהובים עלי מאד – נעמה קונסטנטיני ויוני ירום. וחברים שעברו ועוברים את אותן חוויות. סוג של ניחום אבלים באמצעות הווטסאפ והמייל. הנחמה המעודדת באה אכן משם בחכמתה העדינה של נילי אברמסקי:
"הקורונה מלמדת אותנו שיעור בסבלנות וסובלנות. זה לא פשוט ומאוד מתסכל והדרך חזרה היא איטית להחריד. צריך לשנות גישה, לא להשוות את עצמך למה שהיית, אלא לראות את הדרך החדשה שלפניך. דרך שמחייבת אותך לצעוד בה עקב בצד אגודל. כמו שלא היית מפסיק לאהוב מישהו אחר, שהיה נעשה איטי להחריד בריצה כך תיישם את זה על עצמך. תאהב את עצמך בכל מצב ומצב. תהיה סבלני ותתלהב מכל שיפור קטנטן. יש כאלה שחיים את החיים במוטו שכל יום חייב להיות משמעותי כאילו הוא היום האחרון בחיינו… בעיניי זה מעייף למדיי, אני בעד המוטו שכל יום הוא היום הראשון בחיינו ויש לנו עוד אלפי ימים להמשיך. וגם אם כרגע אתה לא רץ, אז מחר הוא יום חדש עם אפשרויות של כן.
היופי שבריצה הוא שבכל קצב היא נותנת אושר. רק צריך ללמוד להיות אדישים לקצב שהולך ויורד משנה לשנה. הכוונה היא שהתוצאה שאני אסיים בה לא קובעת את מה שאני ומי שאני. זו הפריווילגיה של רצים לא מקצועיים. לא להיכנס למלכודת התוצאה, ליהנות מאיכות הדרך ולהקיף את עצמך באנשים טובים״
את מרבית הרכיבים עליהם נילי ממליצה יש לי, בעצם. אני רץ לא מקצועי – זה ברור, מוקף באנשים נפלאים, בבית, בחיים, ובמועדון ארוחת הבוקר, פרושות בפני דרכים איכותיות ויפות, בהרים ובוואדיות, על שפת הים ובפארק. תוצאות כבר לא יהיו לי (שנאמר: מהעז הזאת חלב כבר לא נראה). ונעלי ריצה יש לי כמה וכמה. אז זהו לאט לאט ובאיטיות סבלנית ראויה אני יוצא לארוכה שלי על מסלולי הלונג-קוביד. נראה לאן נגיע.
תמיד נהנה לקרוא אותך.
כתבה חשובה מאד.
(טפו טפו טפו) לא חליתי בקורנה. אבל, הסיפור שלך הדליק לי מספר נורות שאורן התעמעם במקצת. בעצם מדובר בכל התאוששות לאחר ארוע בריאותי זה או אחר. בעצם לכל ארוע המשפיע על היכולת הפיסית והמנטלית.
כיף לקרוא ולהפנים.