היומן עמוס, והזמן בקושי מספיק, לפתע זה נראה לא הגיוני שהיה לי לוח עמוס בריצות, "איפה הן השתלבו בכל זה?" אני תוהה, והתחושה, שהכל לא באמת קרה רק מתחזקת. אני מדבר שוב עם המאמן שילון, משתדל מצידי להישמע מחוייב, והוא מפליג בתכניותיו על השלב הבא, לרוץ מהר יותר, ובעיקר קל יותר, הוא שוב רוצה לפגוע לי בבטן הרכה, זאת של האוכל, עליה אמר הוגה המזון הצרפתי שהיא ההנאה הראשונה שיש לנו והזאת שנותרת אחרונה אחרי שכל השאר כבר אבדו. ביני לביני אני מתקשה למצוא את הכח לחזור למסלול, לחזור לקום בבקרים קפואים לרוץ בבוץ של בן שמן או בין ערפילי הבוקר וביצי הסיקסקים באצטדיון. האם זה מוצדק להשקיע שוב את כל הכוחות האלה בריצה, האם לא הגיע הזמן להשקיע אותם במשהו אחר, בדברים הרציניים והחשובים. לא שאני באמת מתיימר לדעת מה הם.

וזה לא רק הסיקסקים, יותר מהכל זאת תחושת האשמה. תחושת האשמה כשאני סוטה מתוכנית האימונים, מדלג על ריצה בערב, או מקצר ריצה ארוכה לבינונית, ולכך צפויה להצטרף גם האשמה בסוף כל יום קשה כשארצה לשפר במשהו את המצב הרוח, ואחליף את חזה העוף דל השומן בסטייק. אשמה יש לי כבר בשפע מהמטלות האחרות שאני לא מספיק לעמוד בהן, למה להוסיף עליהן עוד.
ולא הזכרתי את הפחד, שהפעם זה לא ילך כל כך טוב, שהפעם לא אעמוד ביעדים, וגרוע שהפעם אפצע, שהפעם תהיה הפעם האחרונה, ולא כי לא ארצה אלא כי לא אוכל.

ואז כשהמחשבות הקודרות מציפות את הראש שלי, אהובתי מציעה שאולי אצא לרוץ, היא אומרת שזה יכול לעשות לי טוב, ואני שלא מאמין אבל לא יכול לחשוב על שום דבר יותר טוב, גורב באי חשק את הגרביים, ונועל את הסאקוני, אוסף את העיתונאי ויוצא איתו לריצה. יש הרגשה של כבדות בהתחלה שתואמת מאוד את מצב רוחי, אבל די מהר הכבדות נשארת ברוח ודווקא הגוף מרגיש קל, כמעט אפשר לאמר שמח. מזכיר משהו שכשהראש מתמלא במילים אי אפשר לזכור אותו, משהו שהמחשבות גורמות לי לשכוח, קשה לתאר את המשהו הזה, אבל נדמה שאפשר לאמר שכשהוא נמצא אני מרגיש קצת פחות לא שלם.