במאמר הקודם שלי, "האם אופי הקבוצה צריך להיות זהה לאישיות המאמן?", דיברתי על הגישור שאני נדרשת לבצע כמאמנת בין האופי שלי כספורטאית ובין האופי של המתאמנים שלי. על מנת לגשר, צריך קודם כל להבין בין מה למה יש לגשר. ואכן באמת, עבורי כניסה של כל מתאמן לקבוצה מתחילה בשיחה, בה אני מנסה להבין לאן המתאמן רוצה להגיע ומה הוא מוכן להקריב לשם כך. נשמע פשוט לא? רק כמה שאלות פשוטות, תשובה כנה ואפשר לצאת לדרך.
מתאמנים נוטים לבלבל בין הרצון בתוצאה מסוימת לבין המוכנות להקריב עבורה | צילום: Image by Paul C Lee from Pixabay
עוד כתבות מאת ענברי זהבי
אימון פליאומטרי ודינאמי עם המאמנת ענבר זהבי
האם אופי הקבוצה צריך להיות זהה לאישיות המאמן?
חישוב מסלול מחדש: אימוני טריאתלון בצל הקורונה
אז זהו, שזה ממש לא כך. הבעיה המרכזית אצל הרבה מאיתנו, בספורט, כמו אגב בתחומים רבים אחרים, זה חוסר המודעות לעצמנו. מכאן נובע שהתפקיד שלי כמאמנת, זה לא רק לשמוע את מה שהם אומרים, אלא גם את מה שהם לא אומרים. לשמוע אותם דרך המעשים שלהם, דרך המבט בעיניים ולפעמים גם דרך התירוצים. רק אחרי בחינה וניתוח אפשר לצאת לקראת תהליך נכון.
"אני לא רואה בעיניים"
בתחילת דרכי הייתי מאוד נלהבת לשבת מול מתאמן ולשמוע כמה הוא נחוש. "אני שיש לי מטרה אני לא רואה בעיניים", "כל יום אימון, אפילו פעמיים ביום אין לי בעיה עם זה, מה שתגידי אני מבצע". מפה לשם, שבוע לתוך האימונים, כאן הוא בדיוק לא ישן כל הלילה, כאן היה לו משהו דחוף בעבודה, כאן היה לו דגדוג בגרון, חשש שיתפתח למחלה… והכיוון ברור.
אנחנו נוטים לבלבל בין הרצון שלנו בתוצאה מסוימת לבין המוכנות שלנו להקריב עבורה. כשאנחנו רוצים משהו, אנחנו גם בטוחים שנהיה מוכנים לעשות הכל כדי להשיגו. אבל בין הרצון לבין המוכנות לקיים את העבודה הסיזיפית הנדרשת, יום אחרי יום, להתמודד עם תחושת קושי, עייפות וויתורים על פעילות פנאי הפער גדול. במקום שאנחנו לא מצליחים לתווך בין הרצון למוכנות כמו בכל מקום שבו נוצר פער כזה, אנחנו מגיעים לשלב הבא שהוא תסכול ונסיגה. למדתי עם הזמן לקחת בערבון מוגבל את אותה "נחישות" שהמתאמן מפגין בתחילת הדרך. אני ראשית כל, מבהירה לכל מתאמן את הדרך שעליו לבצע כדי להגיע למטרה בה בחר ובעיקר לנסות לשקף לו את מחיר הבחירה.
לפעמים האסימון ייפול בשלב הזה, אבל למען האמת, לרוב לא. בשלב הבא אני לא ממהרת להציב מטרה לפני שמתחילים יחד את הדרך וכל יעד אני שמה בסימן שאלה. גם תכנית האימונים תתחיל תמיד בזהירות ולא לפי המוכנות שהמתאמן צייר. וכך לאורך הדרך אני בוחנת את המתאמן ואת המוכנות הפנימית שלו וכשאני מבחינה באותו פער בין רצון למוכנות אני ממהרת לשקף אותו. לא קל לתווך את המסר למתאמן, אך זוהי המחויבות שלי. בלב זה נותר לקבל החלטות ביחד. השאלות שנשאל ביחד בשלב הזה הן: האם אנחנו משנים מסלול? דוחים את תחרות המטרה? מנמיכים את יעד הזמן שאנחנו מציבים? אולי מנסים לעשות שינוי ביכולת להתמודד עם האימונים ובהמשך עם התחרות? זוהי כמובן רק דוגמה אחת, אך יש מקרים נוספים בהם מתגלה חוסר ההיכרות של המתאמן עם עצמו. מתאמנים שלא מודעים לכמה הם תחרותיים, לפחד שלהם מכישלון, למה מניע אותם? כמה הם מבינים את היכולות הפיזיולוגיות שלהם?
כל אלה הם דברים שיש לדבר עליהם, להתגבר על הקשיים ולייצר תהליך שלם.
