"פתאום נהיה קיץ אני לבד מתחת שמיכה, פתאום נהיה קיץ אני מזיע מתחת שמיכה" (ערן צור)
היה די צפוי שהוא יגיע. הקיץ. איכשהו היו סימנים שהפעם זה הולך להשתנות. הרי מזג האוויר בעולם משתגע, אז למה לא לפנטז על ממטרים פזורים באמצע תמוז או בריזה מלטפת במקום השרב של אב? אבל כחזוי וכצפוי החום ואיתו הלחות המחרפנת הגיעו במלוא הדרם ומחייבים הערכות מסוימת, שלא לומר מתוחכמת לאימוני הקיץ. והרי מן המפורסמות בעולמנו הצר כעולם נמלה כי אימוני הקיץ הם הם הבסיס איתו אנו מגיעים מוכנים למדי/ביותר לעונת המרוצים הבאה עלינו לטובה בסתיו בואכה החגים.
החום, הלחות, האוויר העומד, כולם נסוגים קמעה כדי לתת לרצים רגעי חסד | צילום: אלבום פרטי
אבל בראש ובראשונה מדובר בשגרת אימונים ומשהו בשגרה הזו נפגם כשאני צריך לקום מוקדם (מדי) וללכת לישון מוקדם (מדי מאוד) כדי לאפשר את השגרה. והימים ימי חופש גדול בהם הילדים, אפילו הקטנים שבהם, נשמעים רק לשעון הביולוגי ובטח לא להנחיות ההורים לגבי שעת השינה הנדרשת. ואז, בין העבודה לבין הריצות (תרתי משמע) מה נשאר לי עם הבנות? שעה ורבע סימלית? לא זו היתה כוונת המשורר… ועם יד על הלב, ללכת למיטה שעתיים אחרי שמחשיך, רק כדי לישון שש שעות מטכ"ליות בכדי לקום בחמש בבוקר לריצה של שעתיים? זו בדיוק ההגדרה במילון ל"משמעת ברזל".
לבלוג האישי של מוטי רמז בשוונג
ובהנחה שאותה משמעת ברזל אכן הביאה אותי לפסוע אל העולם הפתוח באותן שעות שבין חושך לאור אני נוכח לדעת שכל אותם מסלולים המוכרים לי היטב מימים רגילים, הפכו, בעזרת סימני הקיץ, למסלולי בוחן בראור בסיירות מובחרות. הרגליים כבדות, הנשימה קצרה, ההזעה מוגברת. כל עלייה מתחפשת לטיפוס לקסטל, כל ירידה הופכת להיות חברתך האהובה מכיתה ג' 1. חגורת הבקבוקים שבדרך כלל מספיקה ל-15 ק"מ מתרוקנת אחרי שליש המרחק ומחייבת עצירות בנקודות שתייה אקראיות בהמשך הדרך. לכן עלה בדעתי שהפתרון המתבקש הוא ריצה בשעות הערב. אין ספק שמדובר בהברקה. החום, הלחות, האוויר העומד, כולם נסוגים קמעה כדי לתת לרצים רגעי חסד. אך לצד ההקלות יש בעיה אחת מרכזית – הערב בא אחרי יום עבודה. לעבודה, יש נטייה, אם אתנסח בלשון זהירה, לעייף את הגוף ואת הנשמה. והשילוב של העייפות עם הדילמה ההורית הבסיסית: מתי הילדות יראו אותי וכו' הופך את ריצת הערב לארוע כביר ונדיר עוד יותר מאחותה ריצת הבוקר!
ואז זה בא לי. לאט לאט, אות אות, אך לבסוף הצלחתי להגות את המילה במלואה: המסילה (הליכון). אמנם לא מרגיש ממש כמו הדבר האמיתי, יש תחושה קלה של "לעבוד" על המערכת. זה כמעט כמו להשוות בין מיץ תפוזים תעשייתי למיץ תפוזים סחוט טרי. אבל ברגע האמת כשהליכון משלב מהירות מוגברת ועלייה מפוארת, הגוף מתמסר לתהליך, הקילומטרים מצטברים, הקלוריות יורדות, השרירים מאותגרים, והכל גבירותי ורבותי בחסותו של ידידי המזגן המדמה טמפרטורה ממוצעת של חופשת חנוכה. לא תמיד, לא רק, אבל בתכנון נכון המסילה הפכה לידידו הטוב של האדם, כמובן אחרי צ'וצ'ו הכלב של השכנים.
אז הנה מצאתי את שביל הביניים למלחמה הפרטית שלי בחום יולי אוגוסט. שבוע האימונים שלי יראה כך: אימון ראשון על המסילה, למחרת אימון ערב, יום מנוחה, לאחריו אימון מסילה נוסף משולב באינטרוולים, יום חופשי, עם פינוקי פעילות כח, אימון שבועי מסכם בחוץ, בבוקר… מדובר בשילוב מהנה של הטוב מכל העולמות והכל מתוך אמונה שלמה לא רק בביאת המשיח אלא גם בכך שגם הסתיו בוא יבוא, עם הממטרים, הבריזות ושאר האטרקציות. ועד אז? נזיע ידידיי, נזיע.
