בשישי האחרון התחתנו נעה בלי ו' כפרי ואלדר בן זוגה. בפעם הקודמת שכתבתי על נעה בהקשר אחר וטעיתי עם הו' היא כמעט פיטרה אותי מהחברות איתה אז הפעם אני לא אטעה כי זאת חברות ספורטיבית ולא רק שסופר חשובה לי אז אין מקום לטעויות.
נעה בלי ו' היא ספורטאית ומאמנת מוערכת וידועה בענף הטריאתלון. זה נכון שיש לי ביקורות פה ושם עליה, אבל בסך הכל היא אחלה של אישה ספורטאית בנשמתה שאוהבת דברים מוזרים מאוד כמו טרקים ארוכים עם ציוד מינימלי ומסיבת רווקת שהבילוי הכי מסעיר שלו זה אימון פילאטיס. כל אחד והגילטי פלז'ר שלו.
חתונת שישי צהריים וכמו תל אביבית למופת או אישה שרוצה לשתות קצת אלכוהול נסעתי בהסעה לחתונה. וכמו שאתם ודאי יודעים הדברים השווים באמת קורים בהסעה, זה קצת כמו שהאימונים הם החלק הכי כיפי מחוויית התחרות. מפה לשם החברים הצעירים והחתיכים יש לומר של החתן החשוב, ניהלו שיח סוער סביב ההרמות שהולכות להיות במסיבת החתונה ואני בליבי עייפה מרכיבת הבוקר הארוכה של שישי מקווה להחזיק מעמד באנרגיות המתפרצות ששידרו חברי החתן. קצת כמו תחושה כזו של תקווה להחזיק רכיבה בפלטון שלוחץ וואטים גבוהים יותר ממה שאנחנו מורגלים אבל מקווים שהדבוקה תסגור עלינו מספיק טוב כך שנוכל לשמר אנרגיה לאורך הרכיבה.
החתונה התחילה, החבר'ה בשיא שלהם, אלכוהול מעולה, אווירה מצוינת ואורחים שבצורה די גסה ניתן היה לחלק אותם לספורטאים מצד הכלה ואנשי הייטק מצד החתן. כולם הרימו, הייתה אווירה מעולה, הכלה אפילו הורידה את שעון הספורט שלה ופסי השיזוף מהשחייה ומהרכיבה היו מטושטשים בזכות איפור נהדר ולרגע הספורטאית הקשוחה הייתה נראית כמו נסיכת דיסני קסומה.
הישרדות על הרחבה
החברים מההסעה לגמרי לא אכזבו, הרימו כמו שצריך במסיבת חתונה רצינית אבל מה שקרה על הרחבה היה לא פחות מניסוי מעניין בבני אדם. ככל ששעות המסיבה התקדמו היחידים ששרדו על הרחבה היו החברים הספורטאים. זה היה נראה כמו אתגר בתוכנית הישרדות "ספורטאים VS הייטקיסטים" מי ישרוד אחרון. מדי פעם חזרו הצעירים ההייטקיסטים לרחבה בניסיון להניע שוב עם עוד קצת אלכוהול ומוזיקה מרימה מצד ה-DJ אבל מהר מאוד הם נפלו שדודים לכיסאות בעוד ספורטאי הסבולת ממשיכים לרקוד בזון שלהם מה שנקרא "קלאס באפס מאמץ".
אי אפשר היה להתעלם מהחלוקה הנורא ברורה הזאת של ספורטאים במגוון גילאים וכמו שכתוב על משחקי הקופסה מתאים לגילאי 8 עד 88. גם כאן מגוון של ספורטאים צעירים לצד צעירים יותר בני 50 ו-60 שרקדו בלי להתעייף עד שה-DJ בעצמו התעייף והבין כי התחרות פה מול אנשי ברזל לא תסתיים לעולם אז הוא יעשה קאט אוף ידני בהתחשב בעומס החום גם אם לא באמת חם ובעוד הקלות המוכרות מאיגוד הטריאתלון.
וחשבתי על זה שכל ספורטאי שעושה את הספורט המוגזם הזה שואל את עצמו מדי פעם למה אני עושה את זה? בתחרות קשה, בתקופות אינטנסיביות בחיים, באימונים שלא תמיד זורמים, בפציעות ספורט או סתם ברגעי משבר שיש לכל אחת ואחד מאיתנו.
סיפרתי פה בטור הראשון שהמניע שלי לצאת לספורט היה דווקא הסביבה החרדית בה גדלתי, המודעות הכל כך נמוכה לאורח חיים בריא וספורט והרצון הבסיסי שלי לחיות את השמונים תשעים שנים כאן בעולם בסבבה בלי להתפרק כשאני מטפסת מדרגות או רצה אחרי הילדים שלי בטיילת.
"הספורט הוא מתנה לגוף שלנו"
ולפעמים כשאנחנו בתוך הטירוף הזה של הספורט, המטרות והתוכניות אימונים הקשוחות אנחנו שוכחים שמה שאנחנו עושים הוא מתנה לגוף שלנו, לאורח החיים שלנו, למשפחה ולילדים שלנו. היכולת שלנו להיות ספורטיביים במובן הפשוט של המילה. לצעוד לטייל להנות מגוף בריא ומתפקד שזה קצת אנדרסטייטמנט לסבולת המצוינת שאנחנו חיים בה.
אבל כן, גם להישאר אחרונים על רחבת הריקודים ולהרגיש טוב עם המכונה המצוינת הזאת שקיבלנו כדי לחיות. ולא סתם לחיות – להתנהל איתה ברמה המאוד גבוהה של תחזוקה. כי בינוניות זה לחלשים ואולי אם אני חושבת על זה עוד צעד קדימה אפשר לומר שאנשי ברזל זה הדבר הבא בעולם המסיבות של המטאוורס.
אם יש כאן יזמי מסיבות בקהל, אל תשכחו שהרעיון הזה היה שלי ואני רוצה קרדיטים. גם כמה צ'ייסרים חינם יעבדו…
