לפני שבועיים בערך, ישבתי וצפיתי מרותק בגמר סבב אליפות העולם לנשים בטריאתלון. אחרי עונה של דומיננטיות מוחצת, טריאתלטית העל גוון יורגנסן הגיעה לשיקגו כדי לסגור עניינים. במהלך מקטע השחייה לא היה ניתן להסיר עיניים מהמסך. היכן תצא יורגנסן? האם השחייניות הבכירות של הסבב תנערנה את האמריקאית, או שמא תצליח שוב להיצמד אליהן ולהוריד את הפטיש בריצה? במהלך היציאה מהמים, הבהירה הטריאתלטית התמירה כי הגיעה על מנת לנצח. שום תמונה אחרת אינה מתקבלת על הדעת.
כולם מחכים לריצה
למרבה הצער, מקטע האופניים שטומן בחובו כה הרבה, שוב שימש כקטע מעבר משמים בין הענפים. 40 ק"מ נצחיים ובלתי נגמרים, בהן הבכירות יושבות אחת לשנייה על הגלגלים, חוששות לגשת לפנים ולעבוד. התקפות? אקשן? הצחקתן את הספורטאיות הנכבדות. את העניינים לא פותרים על גבי האוכף ובאמצעות הדוושות, מחכים לריצה.
עוד טורים מובילים בשוונג
אילן גולדמן: מדוע מערכת החינוך אינה ערוכה להתמודד עם ספורטאים צעירים?
התזונאי יאיר קרני הכין לכם מדריך תזונה לריצת 10 ק"מ
ליאור זך מאור בטור אישי: "סתום את הפה ותמשיך לרוץ"
זהו שווה הערך הטריאתלטי לטקטיקה המאכזבת של אלוף העולם בריצה, מו פארה, שממתין תמיד עד הרגע שבו המסלול כמעט נגמר על מנת לגבור על מתחריו. אסטרטגיה שאולי מביאה אותך לראש דוכן המנצחים, אך במחיר של חיסול המרכיב המרתק ביותר שיש לספורט להציע – תחרותיות חסרת פשרות ומעצורים. עד כמה שהיה מהפנט לראות את יורגנסן מפרקת לגורמים את מתחרותיה הבריטיות על מסלול הריצה, אין ספק שניצחונה היה זוהר יותר לו היתה מתקיפה אותן ללא הרף במהלך הרכיבה ומוכיחה כי היא בנויה מהחומר ממנו עשויות אגדות.
אלו הם פניו של הטריאתלון המודרני בעידן הדרפטינג. שחה מהר, שמור כמה שאפשר על רגליך ברכיבה ורוץ הכי מהר שתוכל בשאריות האנרגיה שהותרת בגופך. כשזה המסלול לדוכן המנצחים, לא מפתיע לגלות שענף הטריאתלון נמצא תחת שליטתם האבסולוטית של הרצים הזריזים. נחמד, אך בוודאי לא מספיק מעניין ומגוון. מעט מרוקן מהערך הספורטיבי.
האנמיות הספורטיבית במיטבה
אבל זו אינה מחלה השייכת רק לטריאתלון העולמי. בטריאתלון נתניה, תחרות בה הדרפטינג נחשב חוקי בכל המקצים, ניתן היה לראות עד כמה התופעה מושרשת גם בענף המקומי. העציב אותי במיוחד לראות כיצד ספורטאים צעירים – אלו אשר אמורים לגדול על סיפורים הירואיים של התקפות, בריחות ומאבק מול הבלתי אפשרי ורציונאלי בדרך לניצחון – תופסים טרמפים נוחים וקלים עד שטח ההחלפה, חסים על רגליהם וליבם בדרכם לריצה. האנמיות הספורטיבית במיטבה. המאכזב ביותר היה לראות נערים בשיא פריחתם, דבוקים לגלגלי הבנות, מסרבים לעלות, שלא לדבר על לייצר מהלכים.
יש לנו במועדון מספר רצים לא רעים. נועה חייט ושירה אורן הן שתי דוגמאות בולטות. לכאורה, יהיה זה חכם מצידי להורות להן לשמור את רגליהן ולהתנפל על יריבותיהן בריצה, אך זו אינה דרכי. לא כך גדלתי וחונכתי כספורטאי. בטח שזו אינה המשנה שלי כמאמן.
גם בנתניה כמו גם בתחרויות אחרות, הוריתי להן וכן לשאר ספורטאי המועדון עליו אשתי ואני אמונים, להתקיף וללא רחמים ולנסות לרדת לריצה ביתרון. רק כשראיתי שהמתחרות נדבקות בעקשנות לקראת הירידה מהאופניים, הוריתי להן לרסן עצמן. ובכל זאת, שתיהן קבעו את זמני הריצה המהירים במקצה. חלק מכך הוא תוצר ישיר של העייפות הפיזית והמנטלית שההתקפות הפילו על המתחרים. גם למהלכים טקטיים שמקורם בעולם הרכיבה, בהחלט יש מקום בטריאתלון.
מיותר לציין שלרוכבי האופניים המצטיינים שלנו, ביניהם אלוף ישראל לשעבר באחת מקטגוריות הילדים, ההתקפות מוטמעות ב.ד.נ.א – הם שם על מנת לייצר את הבריחה המושלמת ולהכאיב למתחרים. לקחת סיכון בשביל לעשות דברים גדולים ומיוחדים. זו מהותו של הספורט. כך גם בעיניי ובעיניי אשתי צריך להיראות הטריאתלון. עסיסי, מהיר ורווי באקשן. זה בדיוק החומר ממנו עשויות אגדות.
הרבה רוכבים חזקים בענף הטריאתלון יעדיפו לראות את הדרפטינג מחוסל לטובת רכיבת נג"ש אישית וקשוחה. אין ספק שללא דרפטינג ניתן יהיה להביא לידי ביטוי את יכולותיהם של הרוכבים החזקים בענף, אך צעד שכזה יחסל הרבה מהאקשן הטמון ברכיבה בדבוקה, אקשן ממנו עולם הטריאתלון מעדיף עדיין להתעלם.
דרך נוספת להגביר את העניין בתחרות יכולה להיות באמצעות יצירת מסלולים סלקטיביים יותר. כיום, מרבית המסלולים בתחרויות הטריאתלון מאופיינים במישור אינסופי ומשמים, כשהכיכרות והנפילות בהן הופכות להיות האטרקציה העיקרית במקטע. נדיר למצוא תחרות טריאתלון שמכילה עליה בעלת שיעור קומה מפרק, ירידות טכניות בהן שולטים הלהטוטנים החתוליים. וכשזה המצב, אין פלא שכולם מעדיפים את הטקטיקה השולטת כיום במקטע הרכיבה של ענף הטריאתלון – just sit back and enjoy the ride
יש משהו בדברייך!
מה זה דראפטינג?