שישה וקצת שבועות אחרי טבריה ופחות משלושה שבועות לישראמן, הדופק מתחיל לעלות. רכבת הרים של רגשות ותחושות.
אפילו הניסיון לא מרגיע, אולי דווקא תורם לתחושת הדריכות.
אני נע בין הרצון לתת לגוף להתאושש עד הסוף מאיירונמן טבריה, לא להיכנס לעומס גדול מדי שעשוי חס ושלום להוביל לפציעות, לבין השעון המתקתק שמזכיר לי שזה עוד רגע קורה. ואני מכיר טוב טוב את המסלול הקשוח הזה, שאני מנסה בכל שנה לפצח. מסלול שדורש הכנה מיטבית, אימונים ארוכים, שעות של התכוונות וחידוד.
על אף שעשיתי זאת שבע פעמים, וברגליים אימונים של 30 שנה, הראש תמיד מרגיש שזו פעם ראשונה. ההתרגשות היא אותה התרגשות, החששות וקשת הרגשות, מחייבים אותי גם בפעם השמינית ברציפות לא לפספס דבר.
בשלב הזה העבודה על הצד המנטאלי היא חלק בלתי נפרד מההכנה.
אימון של הראש, עיבוד של הדברים ומתן תוקף לכל מה שמרגישים.
אני נכנס לישורת האחרונה של ההכנה לקראת קו הזינוק, זהו זמן חשוב ורגיש, צריך לפעול בו בשיקול דעת.
שעון החול מתהפך והספירה לאחור החלה.
17 יום פחות כמה שעות…. אבל מי סופר?
