בחסות המלחמה קרו הרבה מאוד דברים, ואחד השינויים המרכזים שעברנו היה ההסתגלות למקום חדש, לסביבה חדשה. למרות המצב המותח פה בגליל, השנה אורי הבן המדהים שלנו, החליט שהוא רוצה להתאמן בג'ודו.
כאמור, לאורך כל שנות חייו, היה במסגרת ספורטיבית, כזו או אחרת, אבל כנראה הצפייה המשותפת שלנו בג'ודו הישראלי המשובח במשחקים האולימפיים האחרונים, העמיק את הרצון.
לטורים נוספים:
דרך הלביא – האומץ לנצח
הכנות לצ'אלנג' ישראמן 2025 – סרט מלחמה
איך נשארים ממוקדים כשהמטרה כל כך רחוקה?
ולמרות המצב הביטחוני, מצאנו מסגרת בדרום העמק שמספקת לו אימונים איכותיים של שלוש פעמים בשבוע. ברוב האימונים אני נשאר. חשוב לי להתבונן , לצפות בו, לראות אותו גדל תרתי משמע. זה מסב לי אושר ונחת. כספורטאי שעבר קריירה באמת מאוד ארוכה, אני יודע להעריך כל ציר התקדמות ואני נהנה כל כך לעבור את זה עם אורי.
דן אלתרמן רץ בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
בסוף כל אימון, יש חלק שלם שמוקדש לאימוני הכושר.
באחד מהאימונים בשלב הכושר, בתרגיל מסוים,
אורי פתאום הפסיק.
באינסטינקט שלי הערתי לו – תמשיך!
והתשובה שלו הייתה: זה קשה לי.
חזרנו הביתה, והנסיעה המשותפת מזמנת לנו רגע לדבר, לפרוק ולעשות ונטילציה לחוויה הפיזית שהוא עובר שם 3 שעות אימון, 3 פעמים בשבוע. ואז מצאתי את עצמי מספר לאורי כמה הספורט זה דבר קשה. כמעט ואין אימון שאני מרגיש שלא קשה לי.
יום קודם הוא ישב לידי כשרכבתי על הטריינר והוא ראה אותי שם מזיע ומתאמץ בטירוף.
הסברתי לו שרק ככה, כשקשה, כשכואב, כשמרגישים שמתאמצים עד הקצה, אפשר להתקדם.
זה אחד מהצדדים של הספורט. אבל זה רק צד אחד.
החוכמה, להמשיך קדימה, במיוחד כשקשה.
אני סבור שהקושי הזה מחזק אותנו, הופך אותנו טובים יותר וחזקים יותר.
עברו שבועיים מאותו האימון.
אתמול ישבתי שוב על המזרן באולם האימונים, וראיתי את אורי, מבצע בדיוק את אותו תרגיל. היה קשה, אבל הפעם הוא לא הפסיק.
נחת
