לכל הבלוגים של דן אלתרמן בשוונג
הלכתי לראות את משחק הכדורגל של ישראל נגד בלארוס. אני לא חובב כדורגל מושבע, אבל היה ערב גיבוש שלנו הגברים. ואכן היה אירוע מטורף. כזה שגרם לי לחזור כמה שנים אחורה ולחשוב על הדברים… ובעיקר על ישראמן 2017 – אחת מעשר תחרויות איש הברזל הקשות בעולם.
ב-2016 החלטתי לשוב לאימונים לאחר שפרשתי מחיי המקצוענות והפסקתי להתחרות. המטרה היתה בעיקר לטובת חזרה לאימונים, להנאה, לדבר שעושה לי טוב. הספורט אולי ירד בסולם החשיבות, ממקום ראשון למקום שלוש או ארבע, אבל עדיין זה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות.
לטורים קודמים של דן אלתרמן:
אימונים לאיש ברזל – סרט מלחמה
חזק בגוף זה חזק בראש
תמיד להיות בתנועה קדימה
"התחייבתי" לישראמן 2016 כתירוץ לחזור להתאמן, וכמעט בכל מקום הצהרתי שזה חד פעמי ולא תחילתו של רומן ארוך. סיימתי את התחרות במקום החמישי הכללי והשני בין הישראלים. מצד אחד סיימתי בפעם הראשונה בחיים שלי איש ברזל, חזרתי להתאמן בצורה מלאה ומאוד מאוד נהניתי מהתהליך. מצד שני, סיימתי חמישי. שני בין הישראלים. פספסתי בענק במסלול הרכיבה. תחושת פספוס ואכזבה.
לשמחתי הרבה, וכמו אחרי כל תחרות, טובה יותר וטובה פחות, הייתי מוקף באנשים הכי חשובים לי, ההורים שלי, האחים שלי, יהל והילדים שלי, שליוו אותי לאורך כל תקופת האימונים ובתחרות. כולם מנחמים ומרגיעים אותי. בעיקר גאים בי.
דן קוני ודן אלתרמן יוצאים מהמים | צילום: גיא דר
עניין לא סגור
כמה שבועות הרגשתי תחושת ריקנות. לא יכול להיות שככה זה ייגמר. ומשם נולד היעד הבא. נרשמתי שוב לישראמן 2017. יש לי עניין לא סגור עם מסלול הרכיבה, עם המקום שסיימתי ועם הזמן שקבעתי.
יום שישי, השעה 7:00 ואני יוצא ראשון מקטע השחייה לאחר 3,800 מטר. מתחיל את קטע הרכיבה ראשון. מרגיש מעולה. בנקודת ה-16 קילומטר, בקצה העלייה הראשונה, אני מגיע 20 שניות לפני הזמן המתוכנן שלי ועל פי הקצב שתכננתי. רוח בינונית והתנאים סבירים. עד כה ממשיך לעמוד בתכנון הזמנים שלי בצורה כמעט מדויקת ומגיע אל נקודת הסיבוב, אחרי שעברתי 90 מתוך 180 הקילומטרים של הרכיבה. ממוקם עדיין במקום ראשון, במרחק של 2-3 דקות מהמקום השני ובקצב של 3 שעות לזמן הרכיבה.
מסלול הישראמן נע על כביש 12 – גבול ישראל-מצרים – וכולל שתי הקפות של 90 קילומטרים במסלול הררי. סך הכל טיפוס מצטבר של בערך פעמיים העלייה לחרמון. הרבה בדידות, רוח צד, נוף שלא משתנה.
נכון לעכשיו אני רגוע, סבלני ומלא ביטחון. מתחיל את ההקפה השנייה. לאחר 20 קילומטרים בתוך ההקפה השנייה זה מגיע. הרבה לפני התכנון, הרבה יותר גרוע מהסיוט הכי נורא. אני נתקף בחוסר אנרגיה, חוסר חשק וחוסר יכולת לעמוד בקצבים שתכננתי. אני מגיע ל"תחושת הקיר".
תחושה של דה ז'ה וו
אני מנסה להרגיע את עצמי, להגיד שזה בסדר, להוריד קצת את העומס והקצב, מנסה לדחוף עוד ג'ל בשביל האנרגיה, מדבר אל עצמי ומעודד. הקילומטרים עוברים ואני מאבד זמן יקר, לא מצליח לחזור לקצב, מתחיל להקיא ולא מצליח להמשיך לאכול.
אני זוכר את השיחות שלי עם עצמי. תחושת הייאוש מתחילה להציף אותי. יש לי דה ז'ה וו משנה שעברה. לא יכול להיות שזה קורה לי שוב. באופן אירוני, במצב המייאש הזה, בנוסף להכל נשבר לי האירובר – חלק מהכידון. הייאוש משתלט וחושב לעצמי שאולי אני אעצור. אבל באותה נשימה אני חושב על כל האימונים הקשים, על כל הוויתורים וההקרבות שהיו בדרך בשביל להגיע לכאן. על המשפחה שמחכה לי בקו הסיום באילת, והכי חשוב, ההבטחה שהבטחתי לילדים שלי – לרוץ איתי את ה-100 מטר האחרונים לשער הסיום.
אני מוריד את הראש, מנסה בכל כוחי להמשיך ברכיבה. מנסה בכח לאכול עוד חטיף וללגום עוד שלוק מים. מנגן לעצמי כל הזמן משפט שפעם אמר לי אחד המאמנים שלי, "תגיע לנקודה שהכי כואבת, תמשיך עוד קצת וזה ילך וישתפר". בקילומטר ה-150, אחרי שהתדרדרתי 4-5 מקומות אחורה ואיבדתי זמן יקר, משהו קרה. כאילו משום מקום הכח חזר אלי, המספרים התחילו לעלות והצלחתי להגביר את הקצב.
"תחושת הקיר". | צילום: צלמי שוונג
"אתה מסוגל לעשות את זה"
את קטע הרכיבה סיימתי בפער של כמעט 30 דקות מהתכנון. תוך כדי חילוף מהיר, אני שומע את רן צועק לי "20 דקות מהמקום הראשון, אתה מסוגל לעשות את זה". מאותו רגע נכנסתי לזון של "טייס אוטומטי". הגוף מתעלם מהכאב והקושי ורק הראש מוביל. ניתוח מהיר של הזמנים בראש ואני אומר לעצמי שזה אפשרי, אני מסוגל לרוץ מספיק מהר בשביל לצמצם את הזמנים.
אני יודע שאסור לי להשתולל, זה מרתון ארוך וקשה, מסלול לא סלחני בכלל ואני אחרי משבר קשוח ברכיבה. אני נצמד לתוכנית התזונתית שלי, עובר קילומטר ועוד קילומטר, מרגיש טוב. לאט לאט עוקף כמה מתחרים. האדרנלין בגוף משתולל. כשאני מסיים את הירידה הארוכה (13 קילומטר) ומגיע לקטע המישור, אני רואה ממש מרחוק את המקום הראשון. הצלחתי לצמצם קרוב ל-15 דקות רק בירידה. אני מבין שזה יותר קרוב מאי פעם, שמי שינצח פה זה מי שהכי חזק בראש.
לקח לי עוד כארבעה קילומטרים עד שלקחתי את ההובלה. אני במקום הראשון, מקיים את ההבטחה לילדים ופוגש אותם ב-100 מטרים האחרונים, שם הם מצטרפים אליי לשניות האחרונות של התחרות, להישג והאושר הענקיים שלי.
ישראמן 2017. סיימתי ראשון כללי, תוך שאני קובע את התוצאה הטובה ביותר שישראלי קובע על המסלול (עד לאותה השנה) והראשון שיורד מגבול ה-10 שעות על המסלול הזה.
דן אלתרמן מנצח בישראמן | צילום: צלמי שוונג
זה לא נגמר עד שזה לא נגמר
ואני חוזר אל משחק הכדורגל בין ישראל בלארוס. היה משחק מעולה. נבחרת ישראל שלטה ממש מתחילת המשחק וכמעט ברובו. יצרה לא מעט מצבים, אבל לא הצליחה לכבוש שום שער. למרות העניין והלחימה, אין ספק שנוצרה תחושת תסכול ואכזבה כשהגיעה הדקה ה-90. הינה עוד פעם חוזרים הביתה עם תחושת פספוס וראש נפול. אבל הנבחרת המשיכה להילחם, ניסתה בכל רגע לייצר מצבים. ואז בדקה ה-93, גבי קניקובסקי כבש שער ענק והקפיץ את כל האוהדים בבלומפילד.
זו היתה תחושה מדהימה. בקלות יכולנו לחזור הביתה עם הראש שמוט בין הכתפיים, מבואסים ומאוכזבים. אבל בזכות רוח הלחימה הבלתי נגמרת, בזכות המאמץ הנוסף, יצאנו כל 30 אלף האוהדים בשירה מבלומפילד, שמחים וגאים .
זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. וכמה הפער הזה בין אכזבה לבין תהילה וסיפוק הוא מצד אחד גדול, ומצד שני כל כך דק ושברירי. אני חווה את זה לאורך הקרירה וזה מקבל משמעות פעם אחר פעם.
BE STRONG AND NEVER EVER GIVE UP
