חיי הספורטיביים מתחלקים לשני חלקים עיקריים.
החלק הראשון הינו חיי כמקצוען. 19 שנים בהן הקדשתי את החיים שלי להיותי ספורטאי מקצוען. אכלתי, ישנתי, נשמתי ספורט. סיימתי 12 שנות לימוד, התגייסתי לצבא, התחתנתי, סיימתי תואר ראשון, נולדו לי ילדים, הכל היה לצד החיים כספורטאי מקצוען, התפרנסתי מזה. היתה לי מטרה ברורה מאוד, היתה תכנית והיתה דרך. לכל אימון היתה סיבה. התפריט התזונתי היה די מדויק לכל שלב בעונה וידעתי מתי עולים ומתי מורידים ואיך כמובן. 30-32 שעות אימון בשבוע, 2-3 אימונים ביום. עבודה לכל דבר.
כשהגיע יום החופש, חיבקתי אותו בשמחה רבה וניסיתי למשוך אותו כמה שיותר. לרוב נשארתי לישון עד מאוחר, עשיתי עיסוי, ביליתי זמן עם יהל. נהניתי ממנו והבנתי את החשיבות שלו.
ספורט כדרך חיים
החצי השני של חיי הספורטיביים, מיום הפרישה ועד היום, מאופיין בעיקר, כספורט כדרך חיים. אני קודם כל איש משפחה נשוי ליהל כבר 16 שנים ואבא לארבעה ילדים מהממים. בעשור האחרון אני עצמאי בעל חנות טריאתלון בגליל העליון ומאמן כבר כמעט שני עשורים. לצד כל אלה, אני מתאמן בעצמי. ההתייחסות לספורט מבחינה מנטאלית היא באופן הכי מקצועני שיש, אבל אין ספק שהספורט הוא נדבך נוסף ולפעמים אפילו משני בחיי. הוא נלווה לעיסוקים רבים שממלאים לי את שגרת היום. כתוצאה מכך יוצא שלא מעט אימונים הופכים למלחמה אמיתית, איך ומתי לבצע. אחת הסיבות שמעוררת בי תחושה שכל אימון חייב לצאת לפועל. אסור לפספס אף אימון, כי "לך תדע מה יהיה הבלת"ם של מחר".
צילום: יהל אלתרמן
כשאני מביט בעשור האחרון, בחיי הספורטיביים "החדשים" היו לא מעט ימים בהם התהלכתי בתחושות קשות של אכזבה עצמית כשנאלצתי "לוותר" על אימון. כעסתי על עצמי כשהייתי חולה והתלוננתי בלי סוף שהנה אני כבר לא בכושר ועליתי במשקל כי אכלתי ארוחת צהרים והלכה כל העונה ובלה בלה בלה… ומאידך יום אחר כך ביצעתי אימון מעולה ושוב הייתי על הגל והביטחון חזר. אבל זה גלגל שלא נגמר ורכבת הרים של רגשות שחוזרת על עצמה מדי אימון או פספוס אימון (חלילה).
לדעת להיות גמיש מחשבתית
בשנים האחרונות זיהיתי את התחושות האלה גם אצל המתאמנים שלי. מאין "ריצת אמוק" לביצוע מדוקדק של התכנית ואין ספור הלקאות עצמיות במידה ויש פספוס בביצוע. הבנתי שזו תופעה מוכרת, שמתרחשת כאשר מקדישים חלק משמעותי מהחיים לספורט, כשמציבים מטרות ומקדשים את הדרך. אז נכון, זה טבעי ומתבקש אך היום המטרה שלי היא דווקא לדייק את הסוגייה הזו. מתוך הבנה של שנים, מתוך סחרור של רכבות הרים מתמשכות. יש בי הארה.
עד היום, כשהיה מדובר במתאמנים שלי, הצלחתי בקלות לשים את הרגש בצד, לראות את התכנית כמכלול שלם ולא כל אימון בפני עצמו ולהצליח להרגיע את המתאמן. הרי יום חופש זה דבר טוב, גם מנטלי וגם פיזי. תכנית האימונים לא נשענת על אימון אחד בלבד וברוב המקרים, יום מנוחה כזה יעשה לגוף רק טוב. בסופו של דבר החיים דינמיים והסגולה היא דווקא לדעת להיות גמישים מחשבתית ולתמרן גם אל מול הבלת"מים שצצים.
בגיל 42, עם רזומה של מעל 15,877 יחידות אימונים (אבל מי סופר…), אני חושב שהיום אני מצליח לשים את הרגש בצד. או לפחות אני מנסה ומבין שיש להסתכל על הדברים במקרו ולא במיקרו. להביט מלמעלה ולהבין שהכל משתבש לטובה. שהעונה לא באמת הלכה, שאני לא מאבד את הכושר כי פספסתי חצי אימון, ואפילו להיפך, אני נח וזוכה בהתאוששות שהיא כה חשובה לגוף שלי.
שאני יכול לאכול את עוגת השוקולד המדהימה שיהל אפתה לילדיי ליום ההולדת ולא, אני לא באמת שמן.
לחלום.להאמין.להשיג.
www.altermans.co.il
