לפני כמה חודשים נרשמתי למרתון איראן, הסבתי את תשומת ליבם למקומי וזהותי וכצפוי שורה ארוכה של התכתבויות הסתיימה בלא כלום. כמו תמיד כשנסגר במקום אחד נפתח במקום אחר. ביום שבו נסגרה האופציה האיראנית הרחוקה נפתחה השמחה הקרובה. נרשמתי למרתון פלסטין.

כמו תמיד כשנסגר במקום אחד נפתח במקום אחר | צילומים: באדיבות אברום בורג

השמש האביבית החמימה זרחה ביום שישי על כיכר כנסיית המולד ועל 4,000 הרצים השמחים והמתרגשים. מוזיקה קצבית באוויר. אלה עושים חימום ומתיחות, ההם מצטלמים, מוכרי הקפה והכעכים עושים עסקים קטנים וטובים, המתנדבים אוספים את החפצים לשמירה, כולם מצטלמים ובתי הקפה מקדמים בברכה את הבאים להתפנות אחרונה. שוונג איננו אתר פוליטי ולכן הכתוב כאן זהיר ומנסה לכבד את מי שאינו מסכים לדעותיי המובעות במקומות אחרים, אלא שבדיווח על המרתון הזה אי אפשר להעלים את הפוליטיות שהיתה באוויר. חומת ההפרדה העצומה תמיד שם ומגבלות התנועה נוגעות לקיומו של כל אחד. כנגד אלה משהו התייצב משהו משמעותי ברחובות בית לחם. לא היה רגע אחד של זעם, תסכול, אלימות או רגש נחיתות. נהפוך הוא. המוטו הפשוט של ״הזכות״ חזר על עצמו שוב ושוב, על חולצות הרצים ושלטי החוצות ובמוטיבציה של המתנדבים הרבים.

אף אחד לא שאל אף אחד מה דעותיו

הרבה מירוצים מוקדשים למשהו, זה היה קודש למען זכות חופש התנועה לכולם ולתנועת הילדים בפרט. כל הרצים האלה באו להזדהות עם פוליטיקה של זכויות. כולל זכותם של כ-100 רצים מעזה שנשללה מהם הזכות לרוץ איתנו. אף אחד לא שאל אף אחד מה דעותיו כי חדוות הריצה מחקה את הגבולות, חיסנה מפני אלימות, קירבה רחוקים. ולא פלא לכן שבדף המרוץ ניתן למצוא כשווים גם את מעט הישראלים שנרשמו ובאו.

עוד טורים של אברום בורג בשוונג
מה "חרק" והרגיש רע לאברום בורג במרתון סמסונג ת"א?
5 ספרי הריצה שאברום בורג אוהב במיוחד
נעליים קונים מהר, השאלה היא איך קונים

תרגילי חימום, וספירה מסורתית לאחור, בלי שום נאום פוליטי חוצב להבות (שעמום), עירבוביה של רצים מקומיים ובינלאומיים יוצאת לדרך בשמונה בדיוק. אנשים מעודדים. "'אינשאללה, תגיעו ראשונים', ׳ברצות האל תסיימו עם שמחה בלב'״, בבליל השפות הנפלא המאפיין כל מרוץ בינלאומי. אחרי שני קילומטר והעלייה התלולה הראשונה מגיעים לחומת ההפרדה. מהצד הפלסטיני כמובן. כתף ימין מתחככת בבטון הגס והעין לא מספיקה לקרוא את כל כיתובי הגרפיטי. כי עם הירידה נכנסנו למחנה הפליטים אל עיידה ופלסטין מכה בפנים. הרצים דוהרים מטה ועדר כבשים פועות עם רועה זקן עולים כנגדנו, חוסמים את חצי הדרך. עוד עלייה אחת וכולם עוברים מתחת לשער המחנה המעוטר במפתח ענק, תזכורת תמיד לגעגועי השיבה של פליטיו. שני מתנדבים צעירים ובלוק אמצע הכביש מאותתים לרצים להסתובב ומכאן מתחילה העלייה הגדולה. כמעט חצי הדרך מטפסת דרך שדרות יאסר עראפאת, שיפולי העיר, מעבר לגבעה מבצבץ מדי פעם כביש 60, חוצלארץ של המקומיים.

מעט נשים רצות עם צעיף, השאר עם בגדי ריצה עדכניים

אחת לכמה קילומטרים תחנות מים שופעות, בננות, תפוזים, מתנדבים מאירי פנים ומעודדים. איש אחד עם סל תמרים מכריז ״סוכר סוכר״ ואתה מתפתה. כמה תחנות מוסיקה הולמת דוחפות אותך הלאה, ובמקום אחד התזמורת העירונית התפייטה במוזיקה קלסית נעימה. בכל מקום עומדים מעודדים לצד הדרך ומריעים לך בפרגון. הילדים הקטנים משוועים לכִּיפים. ומקבלים. כולם באנרגיה החיובית של המרוץ. מעט נשים רצות עם צעיף, השאר עם בגדי ריצה עדכניים. הרוב רצים עם חולצות המרוץ הלבנות ועליהם התביעה לחופש התנועה וציטוט סעיף 13 לאמנת זכויות האדם לאמור: ״לכל אדם הזכות לחופש תנועה ומגורים בגבולות של כל מדינה. לכל אדם הזכות לעזוב כל מדינה, כולל מדינתו שלו, ולחזור למדינתו״.

אלפי צעדי משותפים בדרך הארוכה והאפשרית לקראתה של מציאות אנושית טובה יותר

בחצי הדרך עוד בלוק ועוד סיבוב. כל רץ מקבל גומייה אדומה לפרק היד כהוכחה שהגיע אל הפניה ומתחילה הדרך חזרה. המרוץ כבר יותר פתוח. פה ושם אמבולנס מפנה מישהו שפג תוקפו. השמש כבר קופחת ומישהו, נער מקומי שרץ לידי התקשה, האדים והאט מאד. "יש לך מים?", שאל. הושטתי לו את הבקבוק. "שוקראן", אמר בחיוך. "בבקשה", עניתי לו. אחר כך הוא התאושש ורץ איתי עוד כברת דרך. רצתי לאט לאט, מתבונן, סופג, ומפנים. וכשזה נגמר הצטערתי שלא רצתי עוד יותר לאט, כדי ליהנות מעוד כמה רגעים של הטוב הנדיר הזה. בקילומטרים האחרונים התערבבו כל המקצים, מרתון, חצי, עשרה והצעדה העממית. המון בני אדם בפסטיבל של נורמליות. עוד עליה אחת תלולה והנה אנחנו חזרה בכיכר של כנסיית המולד. כולם שמחים וטובי לב. ירושלים קורצת מקצה האופק. השמש נעימה. כולם מפרגנים לכולם ומבטיחים ״לשנה הבאה בבית לחם״ ויודעים: היום רצנו אלפי צעדי משותפים בדרך הארוכה והאפשרית לקראתה של מציאות אנושית טובה יותר.