מאת:אור

"דארת' ווידר-שירותי מין"- על השלכותיה המסוכנות של אופטימיות מוקדמת מידי
"בפעם השנייה זה כבר לא אמור לכאוב" חשבתי לעצמי כאשר השכן הודיע לי שנרשמנו למרוץ גזר. "מרוץ שדה של עשרה קילומטר בנוף של כרמים, זה כמו להיות בחוץ לארץ" שיווק לי את האירוע. באופן חריג לאופיי החששני, ניגשתי בתחושה של ביטחון יחסי למרוץ גזר. כמה סיבות תרמו לתחושה זאת: עשרה קילומטר זה מרחק שכבר עברתי בהצלחה בעין גדי. בשבועות האחרונים התאמנתי בצורה אינטנסיבית יותר מאי פעם, כולל עבודות שירות במכון הכושר.

הביקור במרפאת הספורט ומבחני הכושר
אבל יותר מכל תרמה לשאננותי העובדה שימים ספורים קודם לכן ביקרתי במרפאה לרפואת ספורט וביצעתי בדיקת לב במאמץ. בחלל ההמתנה התברר לי כי למקום מגיעים שני טיפוסי מטופלים. אלה כמוני שעומדים להתחיל בפעילות ספורטיבית ועושים לשם כך בדיקות מקדימות כדי לשמור על בריאותם, ואלה שכבר מבצעים פעילות גופנית מזה זמן, ובאו בשל נזקים שהפעילות הבריאה הזו גרמה לגופם. אחרי שהופשטתי מבגדי הונח על חזי מעין גורמט אלקטרוני גדול ומצפצף ממנו השתלשלו חוטים שהתחברו למכשיר אקג, ומעליו נפרשה עלי רשת גמישה מהסוג המשמש לחבישה. במראה שכולו אומר "דארת' וויידר- שירותי מין" עליתי על מסלול הריצה, ומסלול הריצה התחיל לעלות. "תגיד כשלא תוכל יותר להמשיך" אמרה המפעילה. התאמצתי, באמת שהתאמצתי, הגעתי כבר לשלב בו המוות כבר נראה וודאי, ורק לגבי הסיבה עדיין התלבטתי, האם הוא יבוא מהתקף לב, או שמא בטביעה במפלי הזיעה שגופי הפיק. "אני לא יכול יותר" נאנקתי, ואילו המפעילה הביטה בי במבט לא מסופק בעליל ואמרה "בכל זאת תמשיך עוד קצת". "אתה בכושר טוב מאוד, אבל כדאי שתוריד עשרה קילו בהקדם " אמר לי הרופא כשהתבונן בתוצאות הבדיקות שלי, "תעשה הרבה ספורט ותחזור אלי עוד שנה" הוא אמר כשליווה אותי לדלת, ופנה אל המטופל הבא, שניכר בו כי הספורט היא דרך חייו, וגם מקור צליעתו הקשה. משם הדרך למרוץ גזר היתה קצרה.

                      איור: גגו עשת

מרוץ גזר, בין כרמים ושיבולים
בבוקרו של יום שבת, נסענו בין שורות הכרמים למקום המרוץ. במהלך הרישום התברר לי כי רק אני רשום לריצה בעוד לשכן יש תכניות אחרות לאותו זמן, "יש לי כל מיני עיסוקים אירגוניים" החווה בידו באופן מעורפל לעבר מתחם הזינוק, במבט שאמר מעט עצבות. באותו רגע ריחמתי עליו שעבודתו מונעת ממנו את חדוות הריצה, לא הבנתי עדיין שהצער שלו הוא עלי. אחרי חימום קצר, בעיקר כי ראיתי אחרים שעושים, התייצבתי בין מאות הרצים בנקודת ההזנקה. פתחתי בקצב מהיר, ואף דמיינתי שאני משפר את הישגי ממרוץ עין-גדי. דקות ספורות מאוחר יותר, הבנתי כי התרחשה אי הבנה מצערת. בדמיוני "מרוץ שדה" משמעו היה ריצה בחיק הטבע, במרחב מישורי בין כרמים ושיבולים. בפועל התברר די מהר כי את שדות השיבולים המישוריים ניתן לראות היטב מהמדרונות הטרשיים בהם אתה מעפיל חסר נשימה, לאורך אינספור העליות התלולות מהן הורכב המסלול. בקילומטר השישי במהלך העלייה הנוראה ביותר מבין העליות, קרה הדבר ממנו חששתי יותר מכל, קצב התנועה של הרגליים הלך והואט, עברתי להליכה. השפלתי ראשי, והרצים התחילו לחלוף על פני, עוד אחד ועוד אחד, ואני ניסיתי להתנהג כמי שנקלע למקום במקרה במהלך טיול של שבת בבוקר, עם זאת ידעתי שהעובדה שמספר גדול מתנוסס על חזי עלולה להסגיר אותי. בהמשך הצעידה העלייה הפכה לירידה, וניצלתי את השיפוע כדי לתפוס תנופה ולחזור למרוץ, הצלחתי לעבור את שלושת הקילומטרים הבאים עד לשלט עליו נכתבה הספרה תשע. "עוד קילומטר אחד" מלמלתי לעצמי, והגברתי מעט את המהירות. אחרי כארבע דקות הנחתי שנותרו לי שתי דקות ריצה לכל היותר, והגברתי עוד קצת תוך שאני מתקרב לאפיסת כוחות. לפני הסתמנה פנייה שמאלה, שציפיתי כי מיד לאחריה ימצא קו הסיום. ברגע שפניתי שמאלה הזמן והחלל התעוותו לפתע. היכן שהיה אמור להיות קו הסיום, ניצבה שורת דקלים באורך של כחמש מאות מטרים. אלה היו חמש מאות המטרים הארוכים ביותר בחיי.

חמישים ושמונה דקות ושלושים שניות אחרי הזינוק, חציתי לבסוף את קו הסיום. אהובתי קיבלה את פני ובפיה שאלה מקורית "מה זה העיגולים החומים האלה על החולצה שלך?". מיהרתי להסיר את החולצה וראיתי כי דם בוקע מהפטמות שלי. מיד השתנתה הווייתי מספורטאי החוגג את הישגו, לגוסס שברור לו כי מחלה מסתורית המתבטאת בדימום מהפטמות עומדת להעביר אותו לעולם הבא. מותש ומדמם פניתי אל השכן והתחלתי חונק אותו בשארית כוחותי "המרוץ היה בעצם יותר קרוב לאחד עשר קילומטרים" חרחר "אבל עשרה נשמע יותר עגול כזה", ואז הביט בפטמותי ושאל בתמיהה "מה לא מרחת ואזלין?".

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.