אלעד בנימין מסביר לנו כיצד מרכיבים תוכנית אימונים מסובכת לתחרות כל כך ארוכה כמו ה-Arch to Arc איך מספיקים? לאיזה נפחים מגיעים? ובסוף גם מסר קטן לקוראים הסקרנים
מאת:אלעד בנימין
באימונים למרוצי אולטרה אין חוקים קבועים. המרחקים הגדולים ושעות המאמץ הרבות יוצרים שונות מאוד גדולה בהתמודדות של כל מתחרה. נסיון קודם, היכרות עם הגוף ויכולת ההתמודדות שלו הם מרכיבים חשובים מאוד בבניית תוכנית. תורת האימון הקלאסית מהווה בסיס, אך כל מתחרה משנה ומתאים את התוכנית ליכולות והרצונות שלו.
כשניגשתי לבנות תוכנית ל-Arch to Arc
התייעצתי עם מספר אנשים, ושקלתי אם להיעזר במאמן שירכז ויבנה תוכנית כוללת.
בסוף החלטתי להצטרף למסגרות נפרדות של ריצה ושחייה, ולנהל את התוכנית
הכוללת בעצמי. אני רץ עם קבוצת הריצה של מוטי מזרחי בהרצליה, ושוחה עם עולם
המים ועם נבחרת הספסל (הסבר על הספסל בהמשך). על אופניים אני עוד לא רוכב –
כשאגיע לגשר הזה אי שם באפריל אחשוב איך לחצות אותו. אז איך כל החלקים
משתלבים לכדי תוכנית אימונים אחת?
עיקרי תוכנית הריצה:
אני רץ 3-4 פעמים בשבוע. 2-3 אימוני איכות (קצבי ריצה גבוהים יותר) וריצה אחת ארוכה ואיטית. האימונים ניתנים ע"י מוטי שמצליח כבר יותר משנה להוציא ממני את מיטב הריצה שלי, ואני משנה פה ושם בהתאם ללו"ז ואילוצים שלי. כרגע אני רץ כ-85 ק"מ בשבוע, כאשר הריצות הארוכות הן סביב 40 ק"מ – מרחק של מרתון כמעט כל שבוע. ככל שהמרוץ יתקרב, הארוכות תהיינה יותר ארוכות. בדרך ארוץ את המרתונים של תל אביב וירושלים, 80 ק"מ באולטרה חוצה גולן וכנראה עוד מספר מירוצים ארוכים נוספים.
עיקרי תוכנית השחייה:
בין 4-5 אימונים בשבוע. שני אימוני איכות עם עולם המים, אצל אורי סלע ואיילת נגלי הנפלאים. עוד אימון לבד, ובדרך כלל אימון בסופ"ש עם "נבחרת הספסל". הנבחרת היא בעצם קבוצה מדליקה של אנשים שאוהבים את הים, ואוהבים לשחות, לשתות ולדבר (הרבה…). נפגשים כל בוקר בחוף הצוק ונהנים ממה שיש לים להציע. בנוסף, אני שוחה מרחק ארוך פעם בשבועיים – הגעתי בינתיים ל-15 ק"מ, ובחודשים הקרובים המרחק יילך ויגדל. כרגע אני גומא 27-28 ק"מ שבועיים בממוצע.
נפגשים כל בוקר בחוף הצוק ונהנים ממה שיש לים להציע צילום: thinkstock
עיקרי תוכנית הרכיבה:
לעלות על הטריינר באפריל, להפסיק לישון כי כבר אין זמן, ולהתפלל שיהיה בסדר.
מה הלאה:
פעם בחודש אני בודק את עצמי אל מול מסלול התקדמות שהצבתי בתחילת הדרך. בינתיים הכל בסדר, אבל הדרך עוד ארוכה. בחצי השנה הקרובה פרושים לפניי אלפי קילומטרים של ריצה, שחייה ורכיבה במינונים הולכים וגדלים. כשאני מביט על התוכנית בכללותה זה די מפחיד, אז אני מנסה לא להסתכל. כל פעם אני לוקח כמה שבועות קדימה ופורט אותם לאימונים ספציפיים – עד אבן הדרך הבאה. נכון לעכשיו אני מרגיש בריא ונהנה מהאימונים. הגוף מתחזק, והשחייה שלי משתפרת כל הזמן. אני מקווה שכך זה ימשיך.
עוד מילה בעניין אימונים
מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג ונחשפתי ליותר אנשים, אני מקבל מגוון תגובות. רובן מפרגנות, חלקן פחות. מכנה משותף להרבה מהאנשים הן שאלות לגבי מוטיבציה וזמן – איך אני "מכריח" את עצמי לקום כל בוקר בארבע וחצי או חמש ולהתאמן שעתיים, שלוש, ארבע… ואיך מספיקים את הכל.
אנסה לענות כאן:
לגבי מוטיבציה: אני לא מכריח את עצמי – אני נהנה! לקום מוקדם להתאמן זה לא עול ולא חובה מבחינתי. כמובן שלא תמיד יש 100% חשק, במיוחד בתקופות עמוסות. אבל המקרים הללו הם היוצאים מן הכלל.
לגבי ההספק ישנם שלושה גורמים: אחד – זה חלק בלתי נפרד מחיי כבר הרבה זמן, פשוט מתרגלים. שניים – אני מקבל המון (אבל המון) תמיכה ופרגון בבית, ואחרון חביב – אני פשוט מוותר על דברים אחרים. בתקופות עמוסות אני מחלק את זמני בין משפחה, עבודה ואימונים – רוב הזמן אני מצליח לשמור על סדר העדיפויות הזה. מעבר לשלושת אלה אני מבין שאי אפשר הכל, וזה מחיר שאני משלם ביודעין למען מטרה שאני רוצה להשיג.
עד הפעם הבאה – אימונים פוריים לכולכם.
 |
אלעד בנימין רודף הרפתקאות סדרתי |
