"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", אלעד בנימין בפוסט מיוחד על הדברים הקטנים שרואים תוך כדי ריצה או שחייה מזוית קצת אחרת ומיוחדת
מאת:אלעד בנימין
כשמבלים הרבה זמן באימונים בחוץ, מפתחים מבט שונה משל אנשים אחרים על מקומות ואתרים. מכירים ויודעים דברים שמי שלא חווה את השטח אין סיכוי שידע, או שיבין. להלן כמה הבחנות משלי:
"בעליה של הר הזבל של רעננה אני פוגש את אותו שועל פעמיים בשבוע ברבע לשש בבוקר" צילום: צלמי שוונג
בפארק הירקון, בגדה הדרומית, אחרי שרצים מתחת לגשר של שדרות רוקח לכיוון הים יש ברזיה בצד ימין, שהמים בה יוצאים בדיוק בזרם האופטימלי. הברזיה הזאת תמיד באה לי טוב בריצה, וכל פעם שאני עוצר אני שואל אותה מה המצב, ואם הכל בסדר מאז הפעם האחרונה שנפגשנו.
בסנטרל פארק בניו יורק יש מסלול פנימי של 10 קילומטרים, שכמעט כולם רצים ורוכבים אותו נגד סיבוב השעון.
אין שילוט, ואין סיבה מיוחדת, אבל איכשהו ככה זה.
כששוחים דרומה מחוף הצוק לכיוון תל ברוך עוברים בשלב מסוים ליד הבסיס הצבאי בראש הגבעה. גם אם הים גלי, אני תמיד מרגיש רגיעה בחלק הזה. כ-10 דקות של מים שקטים, עם כמה זרמים קרים, לפני שנפגשים חזרה עם הים במלוא אונו מול שובר הגלים של חוף תל ברוך.
בעליה של הר הזבל של רעננה (שכבר מזמן לא הר זבל) אני פוגש את אותו שועל פעמיים בשבוע ברבע לשש בבוקר. אנחנו מסתכלים אחד על השני, אני מאט טיפה, נותן לו כבוד, והוא מהנהן לכיווני ונעלם מאחורי השיחים.
מבלי להעליב אף טברייני, טבריה נראית הרבה יותר יפה מרחוק, מאמצע הכנרת.
"טבריה נראית הרבה יותר יפה מרחוק, מאמצע הכנרת"
בהייד פארק בלונדון, בחלק המזרחי, יש ברזיה שלמרגלותיה חרוטים תאריכים בהם הופיעו להקות ענק בפארק לאורך השנים. ביולי 2013 רצתי שם בבוקר וראיתי שחרטו את התאריך של הופעת הענק של האבנים המתגלגלות מיולי 1969.
באותו ערב זכיתי לראות אותם בהופעה חיה – 44 שנים אחרי ההופעה ההיסטורית ההיא. מעניין כמה אנשים שותים מהברזיה וקוראים את מה שכתוב להם מתחת לרגליים.
כתבות נוספות בנושא:
> לטורים נוספים של אלעד בנימין
כשרצים במעלה דרך בורמה מגיעים בסוף לכביש המחבר בין שורש לבית מאיר. אם פונים לכיוון בית מאיר, לראש ההר, דרך החורשה, אחרי האנטנה, מגיעים לתצפית מרהיבה של כל מישור החוף והשפלה – מה שנתן למסלול הזה את הכינוי "הדובדבן", דהיינו הדובדבן שבקצפת.
תמיד צריך לקחת נייר טואלט לריצה ארוכה.
אחד הדברים הראשונים שאני עושה כשאני מגיע לשחות בחוף הצוק זה למצוא את המצוף הצהוב, כמאה מטרים דרומית לסוכת המציל, וכחמישים מטרים לתוך הים. למצוף הזה נקשרו עשרות שקיות שלי ומאות שקיות של אחרים עם מזון ושתיה, והוא היה ירוק מאצות ובלוי משימוש. לפני שבועיים הוציאו אותו ושמו שני מצופים אדומים חדשים – בלי אופי, בלי ירוקת, ובלי רשות לקשור אליהם כלום. ממש הרגשתי צביטה בלב.
בבירמינגהם אלבמה בארה"ב, אסור לאיש לבן כמוני לצאת לרוץ לקראת שעות הערב. השוער במלון עצר אותי בגופו.
ביציאה מהבית שלי אני עובר בכמה רחובות בדרך לשדות מחוץ לרעננה. אני יודע בדיוק מה המרחק בין כל פניה לפניה, אני יודע איפה המדרכה עקומה, מי תמיד משאיר את הדלת של הפחים פתוחה, באילו בתים ישנים עם אורות דלוקים בלילה ובאיזה חדרים. אני יודע איפה כל מכונית חונה בדרך כלל, ומה המסלול של מחלק העיתונים בחמש בבוקר. אני מכיר את כל חתולי הרחוב של השכונה, וכל דירה או בית שעומדים להשכרה או מכירה.
אבל אני לא יודע איך קוראים לאף אחד משהכנים.
אני בטוח שלכל אחד ואחת מכם יש גם עולם שלם של פרטים קטנים שרק אתם יודעים ומכירים.
שתפו…
 |
אלעד בנימין רודף הרפתקאות סדרתי |
