"נהניתי ממרוץ אייל שסיימנו באזור השעה ועשרים וחמש. זאת הנאה אחרת, לא היה בה את התפרקות המתח בסוף המאמץ, אלא סוג של נעימות כללית מהחוויה של ריצה בשבת בבוקר, במזג אוויר סתוי, עם אנשים שאני אוהב, והתחושה שאני יכול לבחור איך אני רוצה לרוץ, חוויה שעושה חשק להמשיך לרוץ." הטור של אור
מאת:אור
אתה לא תתנצל. כשישאלו בכמה זמן עשית את הריצה, לא תענה בנימה מתגוננת שתכננת לרוץ רגוע. לא תספר שכבר התאמנת הרבה השבוע. תתמודד עם המבוכה שלך, זה פאטתי לרצות לרוץ תמיד מהר יותר ותזכור שבכל מקרה יום אחד תזדקן ואז תרוץ לאט יותר, זה בלי להזכיר את השיער שלך שכבר התחיל להידלדל" ובנימת אזהרה מהולה באיום לא מרומז הוספתי "אם לא תתאמן בלקבל את השינויים האלה עכשיו את העתיד תעביר מסוגר בבית ניזון ממשלוחים כשהאדם היחיד שיכול לראות אותך הוא האהובה וגם היא תצטרך לשקר לגבי צפיפות השיער". אלה היו בערך הדברים שחזרתי ואמרתי לעצמי בימים שקדמו למרוץ אייל.
לפני מרוץ היקבים המאמן החליט שארוץ רגוע, ואני הסכמתי. ההחלטה "המשותפת" התממשה לשעה וחצי של ריצה מהנה, גם אם לא מאוד קלה, בנוף של כרמים. עם זאת מרוץ היקבים מוגדר מראש כמרוץ חוויתי, ומחדד את הנקודה בהמליצו למשתתפים לשתות קצת יין לפני הזינוק, ועוד קצת בדרך.
איור: גגו עשת
בינתיים חלפו להם עוד כמה ימים, והתברר שמאחורי ההכרזה של המאמן על תקופת ריצות רגועות יותר היה פרט קטן שנשכח והוא שהריצות עומדות להיות ארוכות הרבה יותר. לאחרונה התכנסה שוב הוועדה לקביעת עתידי, בה ממלא המאמן את תפקיד היו"ר, הדירקטוריון והאחראי על עגלת המשקאות האיזוטוניים, בעוד לי יש מעמד של משקיף בלבד. בישיבה הוחלט שבחודש מרץ אשתתף במרוץ אולטרא מרתון למרחק של מאה קילומטר. בינתיים לא נלחצתי מהפסיקה כיוון שמדובר במרחק שהוא הרבה מעבר ליכולת הדמיון שלי, אך תוכנית האימונים שלי כבר השתנתה. היא כוללת אימונים ארוכים יותר, ומשלבת בין מספר ריצות ביום, שכוללות עליות וריצה בחול הרך עד טובעני, ולא בזה הרטוב אך היציב, על חוף הים.
בהתקרב מרוץ אייל, המאמן המשיך בקו של ריצה רגועה, ואני הרגשתי קונפליקט מתהווה בתוכי. אני עוד זוכר את מרוץ אייל הקודם בו ירדתי מתחת לשעה ועשרה, את ההתרגשות בסוף כמו גם את הכאבים כל הדרך, ועכשיו פתאום לרוץ את מרוץ אייל לאט? זה דבר אחד לרוץ בקצב נח במרוץ חוויתי כמו מרוץ היקבים, זה סיפור אחר לגמרי לרוץ בקצב נח במרוץ שהתרגלת לראות בו מבחן של סיבולת ומהירות. הרגשתי שיש בכך חוסר כבוד כלפי המרוץ, לא לתת את המקסימום, כמו סמוראי שמשתמש בחרבו כדי לחתוך סלט, ומצד שני זיהיתי את הקושי שלי להשתחרר מהתחרותיות, מהרצון להיות יותר טוב, והבנתי שגם הוא מאתגר, שזוהי דרך להחזיר לי שליטה, להחזיר לי את היכולת לבחור איך אני רוצה לרוץ וממה אני רוצה להנות.
בצד הקלון היה גם רווח גדול בהחלטה לרוץ רגוע. הרווח היה האפשרות לרוץ ביחד עם השכן.
ועכשיו מעט חומרי ארכיון. לפני ארבע שנים התחלתי לרוץ, השכן ירד חצי קומה ודפק בדלת הבית, ושכנע אותי לצאת לריצה. אחר כך הוא שכנע אותי להתאמן למרוץ העשרה קילומטר הראשון שלי בעין גדי. רצנו אותו ביחד, מחזקים אחד את השני, בעיקר הוא אותי, נלחמים ברוח החזקה על חוף ים המלח. אחרי המרוץ השכן מסר אותי לידיו של המאמן שילון, להמשך חינוכי כרץ. מאז הדרכים שלנו התחילו להתרחק, המשכנו לרוץ ביחד במהלך השבוע אבל בתחרויות כבר רצתי לבד, מהר יותר ורחוק יותר. אחרי שנה וחצי היה המרתון הראשון בפאריז, נרשמתי אליו ביחד עם השכן אבל הוא לא הגיע. המשכתי הלאה, עוד יותר מהר, למרתון הבא ולזה שאחריו. לפעמים עדיין רצנו מדי פעם ריצה קלה בשעות הערב אבל בתחרויות רצתי לבד או עם אחרים. התגעגעתי לרוץ איתו בתחרויות אבל אלה היו שמורות למהירות, המהירות היתה מעל הכל.
באצטדיון לפני המרוץ, נתקלנו באיש המחשבים, ששאל מה התוכניות שלנו לריצה, למרות כל המנטרות שמילאו את ראשי, פתחתי בטון מתנצל ואמרתי שאנחנו עומדים לרוץ רגוע, ולסיים באזור השעה וחצי. איש המחשבים ציין כי מדובר בתוצאה שמתאימה יותר לחצי מרתון, נזכרתי לפתע שיש לי דברים יותר חשובים לעשות מלדבר עם מסורב הארה זה, וזאת היתה רק ההתחלה. במהלך הריצה זיהיתי פרצופים מוכרים חולפים על פני במבט תוהה, הגדילה לעשות רצה שעקפה תוך שהיא קוראת "אני לא מאמינה שאני עוברת אותך". ניסיתי לשמוח בשמחתה וזה לא היה קל, שמעתי את רגלי רוקעות בזעם. בדרך פגשתי את גיסי, שזה עתה הפך לאב טרי, והושטתי לו יד. ידי כמעט ונשארה כרוכה על צווארו שחלף בינינו במהירות, מבהיר לי שלא כולם החליטו לרוץ היום רגוע.
רצנו בעליה ואז בירידה, ואחר בין הפרדסים, ובדרך הספקתי לקלף שתי קלמנטינות. בקילומטר השמיני הבנקאי הפציע מתחנת המים והצטרף אלינו לקילומטר בטרם חזר להשקות את הרצים. בהעדר כאבי השרירים שנובעים ממאמץ, הזמן חלף במהירות. העלייה הגדולה ואז הירידה האחרונה, ושער הסיום מתקרב. סיימתי עם חיוך גדול ובלי להעיף מבט בשעון. נהניתי ממרוץ אייל שסיימנו באזור השעה ועשרים וחמש. זאת הנאה אחרת, לא היה בה את התפרקות המתח בסוף המאמץ, אלא סוג של נעימות כללית מהחוויה של ריצה בשבת בבוקר, במזג אוויר סתוי, עם אנשים שאני אוהב, והתחושה שאני יכול לבחור איך אני רוצה לרוץ, חוויה שעושה חשק להמשיך לרוץ.
