ביקורת ספר: "פחות משעתיים – לרוץ מרתון בזמן שיא"

האם ניתן לרדת משעתיים במרתון? הניסיון שהתקיים על מסלול הפורמולה 1 באיטליה בתנאי "מעבדה" יש לומר, מוכיח שהאנושות קרובה לכך אך עדיין לא שם. הספר "פחות משעתיים" מנסה להסביר מה יוביל לכך
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

"פחות משעתיים", לרוץ מרתון בזמן שיא. מאת אד סיזר, ידיעות אחרונות, 224 עמודים, 98 שקל

״42.195 ק״מ אינם רק מרחק, הם נהפכו למטפורה. אפשרית כמעט לכל מי שיש לו די סבלנות וכוח רצון להשלימו. גם מהבחינה הזו המרחק דמוקרטי. משום כך הוא נהפך לאירוע שבאמצעותו בוחנים את עצמם המוני אנשים רגילים – שמנים, רזים; אנשים שהזמן נתן בהם את אוותיו וכאלה שהם רעננים כסייחים, עשירים ונזקקים. אני רץ נגד הסרטן. אני רץ בשביל אבא שלי. אני רץ כדי להגיע לשיא אישי… המרוץ הפך להיות האוורסט הפרברי הגדול״ (עמוד 36).

הוא הרבה יותר מזה. ג׳ופרי מוטאי | צילום: Acrb

גיבור העל של הספר הוא "הזמן"

כבר כמה שנים עומד באוויר אתגר השעתיים ״ומסרב לעזוב אותנו״, או ליתר דיוק שבירת מחסום השעתיים. בתוך פחות מעשור ראינו את התוצאות משתנות ויורדות אל מתחת למחסום ה-2:03 שע'. במרוץ אל הזמן המיוחל מעורבים המון גורמים עצמתיים. אמרגני התחרויות, הספונסרים, המאמנים, הספורטאים ומי לא. גם חברות הענק המפתחות את טכנולוגיות נכנסו למרוץ. הן יודעות כמה זה משתלם; שהרי על כל רץ בודד שיעשה את הבלתי יאומן, מיליונים רבים ימהרו לקנות את הנעליים, הביגוד, תוספי המזון, וכל שאר האביזרים שיאפשרו את הנס. כל המיליונים האלה לא מצפים לרדת בעצמם מהשעתיים האלה. אבל כל אחת ואחד מהם מקווה לרדת במשהו. מארבע, או השלוש שעות, לרדת במשקל או סתם להרגיש בנוח בנעליים של אלוף העולם. כמו שהמשימה להנחית אדם על הירח משכה אחריה פריצות דרך טכנולוגיות, מדעיות, ויישומיות אינספור, וכמו שהחלום לחצות את האוקיינוס בתעופה שינה את כל מערך היחסים שלנו אל העולם ככה גם האתגר הזה.

כריכת הספר "פחות משעתיים"

זהו ספר ריצה נהדר ששונה ממרבית הספרים על המדף. הוא לא על שיטת אימון פורצת דרך ולא על הגנטיקה המסתורית של רצי מזרח אפריקה. גיבור העל של הספר הוא הזמן. ולא סתם זמן אלא סאב 2:00. ביסודיות של כתב ניו יורקר דייקני (ומי שעבר ולו פעם את מחסומי אימות הפרטים שלהם יודע על מה מדובר) הוא סוקר את ההיסטוריה של הזמן המיוחל הזה, את השחקנים בזירה, את הספורטאים שכמעט נגעו בזה ואת אלה שעוד אולי יעשו את זה, במהרה בימינו. בדרך אנחנו למדים על האבולוציה של הריצות הארוכות, מעט על הפוליטיקה והתפתחות תורות האימון, על פורצי הדרך ועל המחירים האישיים הכבדים שהרצים הנפלאים האלה משלמים עבור החלומות של עצמם והפנטזיות של רבים מאיתנו.

המטרה של סיזר היא חקר סאב 2:00. הוא עובר בדרך על כמעט הכל (מיד הסבר על הכמעט הזה), על התפתחות הריצה והמרחק, הטכנולוגיות ופורצי הדרך, הגנטיקה והמדע, סמים ו"רופאים" מסממים (כן, אפילו בקניה), על טרגדיות ואופוריות. הזמן כאמור, הוא המטרה שלו ואחד החיצים המחודדים ביותר באשפתו הוא ג׳ופרי מוטאי. בשביל רבים הוא עוד אחד ״מהחבורה הקנייתית המובילה״. אבל מי שעוקב ואוהב יודע שמוטאי הוא הרבה יותר מזה. הוא אייקון של הסיפור הזה. ילד קשה יום, מוכה, עני, שהריצה הוציאה אותו משיעבוד לרווחה וההישגים החומריים לא השחיתו אותו כלל. למרות הרקע הצנוע שלו הוא אחד ממחוללי המהפכה של העשורים האחרונים. לא בכדי הוא זה שעשה את ה-2:03:02 שע' בבוסטון, ניצח את ניו יורק ועוד ועוד. הוא שכלל את היכולת (שרק לפני מאה שנה חשבו שהיא תביא למותו של הרץ) לרוץ הרבה ומהר (גם בחצי הראשון של המרתון) לשיאים פורצי דרך. סביר מאד שהוא לא זה שיירד משתי השעות, אבל הוא חלק ממעצבי התכנית, הגדרת המטרה, ותכנון המרוץ שיאפשר את זה בימינו, בימיו.

יעד שבירת מחסום השעתיים אפשרי

לצערי הקורבן הספרותי של הספר הן הנשים הרצות. אין עיסוק בשיאה הבלתי נתפס של פאולה רדקליף, 2:15:25 שע', אין דיון על מה היעד האפשרי, או המקביל, לסאב 2:00 בריצת הנשים. וחבל. כדי להגיע להישג הספרותי הלא מבוטל הזה, של ספר דוקומנטרי, לא עלילתי, שנקרא כמו סיפור מותח, סיזר עשה את שיעורי הבית שלו. בילה הרבה זמן בקניה, קרא מחקרים, ראיין מדענים, מאמנים ורצים ולמד מקרוב את מוטאי וחבורתו. לא ברור לי, מהספר, האם הוא בעצמו רץ או לא והריחוק הזה מאפשר לו עיסוק הוליסטי, אמין, לא שיפוטי ומאד מחכים בסיפור המרתון. המסקנה שלו כל כך בנאלית וכל כך עמוקה. כן יעד שבירת מחסום השעתיים אפשרי. והוא לא נמצא בטכנולוגיית-על, סמים מושחתים, רמייה או צירוף מקרים נדיר. הוא בראש ובראשונה בראש של הרצים שאמורים לשבור אותו. ״לא מוגזם לומר שהאדם שירוץ את המרתון הראשון בפחות משעתיים יהיה אדם שהתגבר לא רק על אתגר ספורטיבי, אלא גם על אתגר קיומי של ממש״. כך ירד האדם מארבע דקות במייל, כך נשברו ונשברים שיאים בכל המרחקים והתחרויות. קודם כל בראש. או במה שג׳ופרי מוטאי קורה לו ה-Spirit, ה"רוח". ״ככל שהאימון שלך קשה יותר, הוא אומר, כך אתה מקבל יותר רוח…. היא משיגה אותך״. לא כל אחד יכול לרוץ מהר כמו מוטאי, הרוב המוחלט שלנו, נועלי נעלי הריצה, לא יפגוש בימי חייו, או אפילו לא יהיה על אותו מסלול עם רץ כל כך מהיר. ובכל זאת כל אחד יכול, מובטח מניסיון אישי, לחוש את האושר הגועש של הרוח הגדולה הזאת.

ובשולי הדברים, יש כאן טעויות הגהה שיוצרות אי דיוקים וחבל. כך למשל, אתה תוהה איך עשו ״שני חצי מרתון ב-1:20 שע'״ וזה נחשב לקצב של שיא עולמי. או ״מוטאי גמא 11,580 מטרים בסוף המרוץ באיינדהובן ב-20:28…״ (כאשר שיא העולם ל-10,000 הוא 26:17 דק'). כשמסתבר לך שהטעות היא עקבית ברור לך שמישהו שם, לא קרא את הטיוטה האחרונה לפני שהיא ירדה לבית הדפוס.

לרכישת הספר לחצו כאן





אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"לא משנה כמה איטי אתה, אתה עדיין עוקף את כל אלה שעל הספה", אנונימי


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג