"זה הוא הזמן זה היום זה הרגע החופש קורא לי מכל הכבישים זה הזמן זה היום זה הרגע החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים" (יעקב גלעד).
כעת, לאחר שחג פסח הסתיים, אני יכול לכתוב את כל מה שאני חושב עליו. תודו שמכל החגים בסגנון "באו להשמידנו – האל היה לצידנו – ודפקנו את שונאינו", אין כמו חג הפסח. הפעם זה שיעור ארוך במיוחד שקיבל פרעה בנוסח "כדי שתדע עם מי הסתבכת" שבסופו העונש האולטימטיבי מכת הבכורות. מילא לספוג את הטעויות של הורים צעירים, לקבל בלית ברירה אחים קטנים ולנסות לעמוד בכל הררי הציפיות. עכשיו גם עונש קולקטיבי בסגנון קפד ראשו רק כי נולדו ראשונים? כבן בכור חשתי תמיד תחושת סולידריות עם הקולגות המצריים שלי.
" יותר מכל הטרידה אותי סוגיית האוכל במדבר. מן ושליו"
הסקרנות שלי הביאה לאורך השנים לעוד מספר התלבטויות שלי מול סיפור היציאה. כמו הבחירה של משה , אזרח הכבוד מספר 1 של העם היהודי, באשה ממוצא ישמעאלי ללא התנגדות מוצהרת מלמעלה. או המספרים המדהימים של בני ישראל שיצאו ממצריים – 600 אלף גברים נושאי נשק. יחד עם ילדים נשים וזקנים יותר מ- 2 מליון עבדים משוחררים! מטורף.
אבל יותר מכל הטרידה אותי סוגיית האוכל במדבר. מן ושליו. שליו ומן. במילים אחרות לחם ובשר עוף. וזהו. 40 שנה. מה עם ירקות? פירות? פירמידת המזון? ויטמינים, מינרלים? והאם המן היה מחיטה מלאה? ומה עם תבלינים? רטבים? שלא לדבר על קינוח?? אם כך קשה ליפול מהכסא לשמע העובדה שתוך 40 שנה הלכו לעולמם במדבר כל המבוגרים שיצאו ממצרים. הם מתו משעמום.
והמספר הזה. 40. רק 40. להפסיק כל כך קרוב? לכו עוד שנתיים ויש לכם מרתון.
אבל אם אעצור לרגע את רצף האסוציאציות החינני, הרי שהתחושה העיקרית שהחג הזה מקרין עלי היא החרות. זה לקח זמן אך צאצאי אותם עבדים הפכו לאנשים חופשיים במדינה משלהם. ואם התבקשתי, כמו בכל דור ודור, לראות את עצמי כאילו אני יצאתי ממצריים, אז טבעי שאחפש לי את המצריים שלי. ולא צריך להיות משה ולא צריך משקפי מולטיפוקל כדי להבין שהייתי עבד נרצע לאורח חיים רופס וכנוע, נכנע לכל גחמה של חפיסת שוקולד/גביע גלידה/בורקס מהביל/תפוח אדמה מוקרם שנקרו בדרכי. בניגוד לאבותיי העבדים השעבוד שלי היה כרוך במעט מאוד מאמץ והרבה יותר מדי מנוחה. נחתי כל כך הרבה עד ששכחתי איך לזוז.
בדיוק כמו אבותיי, גם לי זה לוקח זמן. אני עדיין הולך במדבר. בחלומות שלי אני אדם רזה שרץ ורץ ורץ. במציאות שלי אני עדיין סוחב עודף משקל מסויים, רץ הרבה, אבל לא מספיק, ומתמודד בהצלחה רבה, אך לא מלאה, עם הפיתויים שבשטח. תקופת המדבר שלי ארוכה, אך אי שם באופק מסתמנת הארץ המובטחת. אני רואה אותה. אני יודע שאגיע אליה. ויותר מכל, אני לא חוצה את המדבר לבד. רבים וטובים רצים לצידי, לפני ומאחורי. אני רואה אותם בצידי הכבישים, בפארקים, בחדרי הכושר, בתחרויות השונות.
כל אחד מהם, מאיתנו, מגדיר לעצמו את יציאת מצרים הפרטית שלו. ובכל תהליך כזה יש התמודדות קשה מנשוא עם "סיר הבשר" והחיים בעבר שהיו, לכאורה, נוחים ופשוטים להפליא.
בכל הליך כזה יש ניסים גדולים וקטנים ההופכים את תהליך היציאה מעבדות לחרות לגדול מהחיים.
ובסוף כל תהליך כזה ניצב אדם, בן חורין, שלא יחזור לעולם להיות מה שהוא היה פעם.
ההגדרה המילונית לחרות היא "מצב בו אדם הוא אדון לעצמו והוא רשאי לפעול כרצונו ללא מגבלות". אז אם אני יכול לומר לא למצה עם שוקולד/עוגיות קוקוס כשל"פ/קניידעלך משובחות ואם אני יכול לרוץ למחרת הסדר 14 ק"מ רק כדי לשיר "שלושה עשר מדיא, ארבעה עשר קילומטריא" אז הגדרת החרות בהחלט חלה עלי.
