לכל הטורים של ליאור זך-מאור בשוונג

השתתפתי באליפות העולם באיש הברזל פעמיים עד היום. הפעם הראשונה היתה בשנת 2013. באותה שנה הייתי בכושר הכי טוב שלי אי פעם. זה בא לידי ביטוי בחצי ישראמן הדרומי בחורף והצפוני באביב וגם באיירונמן פרנקפורט בקיץ. לקראת אוקטובר הרגשתי טוב יחסית בכל שלושת הענפים ובהוואי סיימתי בתוצאה טובה ועם סיפוק גדול. חלפו עוד 4 שנים של הרפתקאות וחוויות סבולת אחרות ובשנה שעברה שבתי לאי הגדול אחרי ביצוע לא רע בהמבורג שנגמר עם קצת מזל בסלוט לאליפות העולם.

ליאור זך מאור באיירונמן דרום אפריקה | צילום: טלי שיינברג

עוד כתבות טריאתלון בשוונג
"אולי בעתיד אהיה רב, אבל תמיד אעשה טריאתלונים"
איך מנהלים את הריצה בטריאתלון למרחקים ארוכים
מהם 11 הטריאתלונים הקשים בעולם למרחק איש ברזל?

ההופעה השנייה שלי בהוואי הסתיימה "קצת" פחות טוב מבפעם הראשונה. אמנם שחיתי ורכבתי בסדר אבל בערך שעה לתוך המרתון החום טיגן אותי לחלוטין והתחלתי להרגיש שאני מאבד את זה. יש לי היסטוריה מכובדת של רגישות לחום ומכות חום ורגע לפני שאני שוקע לגמרי וזה מסתיים בפינוי רפואי נאלצתי לעבור להליכה. אחרי 17 ק"מ ארוכים של צעידה השמש שקעה, הטמפרטורה ירדה, והצלחתי לחזור לריצה ולסיים. סיימתי מרוצה מכך שהצלחתי לסיים אבל גם מתוסכל למדי מהביצוע והתוצאה.

האם עשיתי משהו לא נכון? ואם כן אז מה? הכנה? התנהלות בתחרות עצמה? האם אני פשוט צריך לקבל את זה שהגוף שלי לא מתמודד טוב עם חום? המון שאלות לנסות להשיב עליהן ובאמת ניסיתי לענות על השאלות האלו בימים שאחרי התחרות אבל ללא הצלחה גדולה. מאז שעשיתי סלוט באיירונמן דרום אפריקה באמצע אפריל האחרון, הדיון שלי עם עצמי ועם כמה חברים טובים "נפתח מחדש". איך אני לא מגיע שוב למצב שבו אני נאלץ ללכת במרתון בגלל תנאי החום הקשים בהוואי? איך אני משחזר את התחרות של 2013 או לכל הפחות עושה תחרות סבירה?

תחקור הוואי 2017

שלב ההכנה: כמו בשלוש השנים הקודמות בשנת 2017 התכוננתי בעיקר לתחרות אפיק ישראל שהתקיימה באמצע ספטמבר. אירוע רכיבת שטח זוגי תחרותי של 3 ימים. במקביל נרשמתי לאיירונמן המבורג שהתקיים בשנה שעברה באמצע אוגוסט. כלומר חודש לפני. אמנם נסעתי להשתתף בהמבורג בעיקר כדי להכיר ולבדוק את התחרות לקראת משלחת קבוצתית שתוכננה לשנה זו, אבל כן היה לי חשוב לעשות שם תחרות טובה.

חם בצורה קיצונית. איירונמן קונה | צילום: טלי שיינברג

המשמעות היתה שבפועל התכוננתי במקביל לשתי תחרויות סבולת קשות, שהתקיימו בהפרש של חודש האחת מהשנייה. עומס לא קל. בטח ובטח בהתחשב בתנאים של ישראל בקיץ. הרבה שעות רכיבה ובנוסף גם שחייה וריצה במסגרת מה שהזמן והגוף איפשר. שבוע אחרי איירונמן המבורג חזרתי להתאמן ועשיתי עוד שבועיים של רכיבות שטח כבלוק אחרון לקראת אפיק ישראל. בתחרות עצמה הרגשתי טוב ביומיים הראשונים וליום האחרון לא זינקתי אחרי שבן הזוג שלי התייבש ונאלץ להתפנות לטיפול רפואי. נותר עוד בדיוק חודש עד הוואי והצורך בהתאוששות גבר על הרצון לעשות עוד כמה ריצות ארוכות.

שבוע התחרות בהוואי: פער השעות בין ישראל להוואי עומד בסתיו על 12/13 שעות. תלוי במועד העברת השעון. נהוג לקחת יום על כל שעה של פער. כלומר במקרה של הוואי רצוי להגיע לפחות 12/13 ימים לפני התחרות. אבל יש אופטימלי ויש ראלי. גם ככה זאת לא היעדרות קצרה ולא נסיעה זולה במיוחד. הגעתי להוואי ביום רביעי 10 ימים לפני התחרות. השילוב של חוסר שינה בטיסות הארוכות והיעפת (ג'ט לג) היה לא פשוט. אמנם מיום ליום המצב השתפר בהדרגה אבל לא ממש הצלחתי להשלים שעות שינה ולישון מספיק. בדיעבד לדעתי הגעתי ליום התחרות מותש מהצטברות של חוסר שינה. עייפות מיקרו. באימונים הקצרים שביצענו שם הרגשתי בינוני למדי. כנראה שילוב של עייפות מאקרו מהמבורג והאפיק ועייפות מיקרו מחוסר שינה.

התחרות עצמה: בשחייה הרגשתי טוב יחסית ויצאתי מהמים אחרי 58 דק'. אבל כבר בשלב מוקדם יחסית ברכיבה הרגשתי שהחום סוגר עליי ואני נצלה בשמש. הדופק היה גבוה למרות ששמרתי על וואטים נמוכים יחסית. שתיתי לא מעט והכנסתי מלחים. אבל במשך 5 שעות לא הרגשתי אפילו צורך להשתין. מתכון גרוע לקראת הריצה. בטח ובטח במקרה שלי ובטח ובטח בהוואי. בתחילת הריצה הרגליים היו בסדר. אבל לא חלפו הרבה קילומטרים לפני שזיהיתי את הסימנים המוכרים כל כך של התייבשות ומכת חום. ושם פחות או יותר זה נגמר.

הכנות לתחרות השנה

עומס פיזיולוגי: ההבדל העיקרי השנה הינו שאני לא מתכונן לאפיק ישראל בסתיו. באופן כללי זה קצת מבאס אותי, כי אהבתי את שגרת ההכנה לתחרות הזאת עם החברים ואני מאוד מאוד אוהב את האירוע עצמו. מאידך כמובן שבלי האפיק אני חופשי יותר לתכנן את ההכנה להוואי. ההבדל השני הינו שעשיתי סלוט כבר באביב ויחלפו 6 חודשים בין דרום אפריקה להוואי. פער גדול מאוד במושגים שלי. בשאיפה מספיק זמן להתאושש ולעשות הכנה רגועה וטובה.

עומס מנטלי: להיכשל בתחרות זה אף פעם לא כיף. לא לעמוד במטרות שלך. להרגיש שהיתה לך תחרות לא טובה ושלא שמת על המסלול את מה שהיית "שווה". אבל כל מי שעוסק בספורט לאורך זמן יודע שזה חלק מהמשחק. אין אף ספורטאי שכל הזמן רק מצליח. כישלונות הם חלק מהחיים בכלל וכך גם בחיים הספורטיביים. ולמרות זאת, מנטלית אף פעם לא קל לחזור למקום או תחרות שכשלת בה. הזיכרונות הרעים נצרבים, במקרה של הוואי תרתי משמע. זה לא קל כי אתה מאוד רוצה להצליח, להוכיח לעצמך ולעולם שזאת היתה מעידה חד פעמית ובעצם אתה ספורטאי טוב ומצליח. וזה לא קל כי אתה חושש מכישלון חוזר. כזה שאחריו תרגיש, ואולי גם יגידו עליך, שזאת מגמה, ואפילו שאיבדת את זה. במידה מסוימת הרגשתי את זה כבר באיירונמן דרום אפריקה באפריל. תחרות הברזל הראשונה שלי מאז הכישלון בהוואי. "רק לא להיכשל שוב". לקראת התחרות הייתי מודע לזה ושוחחתי עם עצמי על העניין לא מעט. רגוע, אל תתעסק במה שהיה ואל תחשוש שזה יקרה שוב. תעשה את הדבר הנכון בכל רגע נתון ותתעסק במה שאתה יכול לשלוט בו.

קיוויתי שלפחות אצליח לעשות סאב 10. זך-מאור מסיים בקונה | צילום: טלי שיינברג

עיתוי הגעה לאי: כדי לשפר את הסיכויים להסתגל לשעון ולהצליח לישון מספיק אני מתכנן להגיע השנה מוקדם יותר. כנראה 12 ימים לפני הזינוק. מעבר לכך, אני שוקל להשתמש בתוסף מסוים בכדי להצליח לישון קצת כבר בטיסה הארוכה לארצות הברית. ניסיתי בעבר מלטונין וכדומה, אבל זה לא עבד כל כך. עכשיו אני שוקל לנסות משהו אחר.

חשיפה והסתגלות לתנאי עומס החום: עומס החום בתחרות בהוואי הוא בעוצמה שהיתה גורמת לביטול/הפסקת כל תחרות סבולת בארץ. משהו בין לא אנושי ללא בריאותי. על הנייר המספרים נראים תמימים יחסית. 30-32 מעלות, 80% לחות, ושמש קופחת. לא משהו שונה מיום טיפוסי בקיץ בתל אביב. אבל הנייר לא מספר הכל. אני לא בטוח אם אלה שדות הלבה האין סופיים על המסלול שיוצרים את תחושת התנור, או משהו אחר. בשורה תחתונה זה מרגיש הרבה יותר. למעשה זה מרגיש כמו עומס חום "אחר". שונה ממה שאנחנו מכירים מהארץ. תאורטית כישראלים יש לנו יתרון. הקיץ כאן מספיק חם והגוף מסתגל. העניין הוא שהוואי זה באמצע אוקטובר וזה אומר שבחודש האחרון, והכי קריטי מבחינת איקלום והסתגלות לחום, מזג האוויר בארץ כבר פחות חם ולח בהשוואה לשיא הקיץ.

אפשר להשתדל להתאמן באמצע היום, לעשות אימונים עם ביגוד ארוך או בחדר סגור בלי מזגן ומאוורר, ואפשר לשהות קצת בסאונה. העניין הוא שמינון מוגזם של חשיפות לתנאים קיצוניים עושה יותר נזק מתועלת וצריך להיזהר מזה. אחרת זה עלול לפרק אותך פיזיולוגית ומנטלית. אתה מגיע לתחרות מאוקלם מעולה, וגמור.

ביגוד וציוד: החום והלחות בהוואי גורמים לך לרצות להיות עם מינימום דברים על הגוף. להרגיש כמה שיותר מאוורר. מצד שני אם אין עננות השמש הישירה והקרינה הן בעוצמה גבוהה מאוד ואתה נשרף בכל איבר חשוף. דילמה. בשנה שעברה הלכתי על פורמט "חשוף-מאוורר" והשנה אני שוקל ללכת על פורמט "עטוף-פחות מאוורר".

התנהלות בתחרות עצמה: בשנה שעברה התנהלתי במהלך התחרות בצורה יחסית שמרנית. במיוחד ברכיבה. "שיחררתי" את אלעד ותם כבר בקילומטרים הראשונים ולא רדפתי אחריהם. להתנהל לא תחרותי בתוך סביבה וסיטואציה תחרותית זה תרגיל מנטלי לא פשוט. אבל ידעתי שמצבי הגופני לא משהו ושאני מותש מהמבורג והאפיק, וידעתי שאם לא אשמור על עצמי זה עלול להסתיים בהתפרקות. התנהלתי בצורה יחסית שמרנית אבל בדיעבד אולי הייתי צריך להתנהל אפילו שמרני יותר. במיוחד בתחילת הריצה.

לכולנו יש מספרים בראש. קשה להימנע מזה. בטח ובטח כשאתה מופיע על הבמה הכי גדולה שיש בספורט שלנו. לקראת התחרות הייתי מספיק מודע למצב וכן עם עצמי. ידעתי שהסיכוי שלי לשחזר בהוואי את התוצאה של 2013 הוא לא מאוד גבוה. הייתי ראלי. אבל יחד עם זאת קיוויתי שלפחות אצליח לעשות סאב 10. אחרי השחייה והרכיבה הייתי עמוק בתוך מסגרת הזמנים. התחלתי את הריצה רגוע יחסית אבל כנראה לא רגוע מספיק. בטח לא בהתחשב בזה שלא השתנתי כל הרכיבה וכבר הרגשתי די אפוי. המסקנה הינה, שאם התנאים יהיו דומים וארגיש אותו דבר, אני צריך להתחיל את הריצה אפילו יותר רגוע. להגביל את עצמי אפילו יותר מבחינת דופק וקצב מקסימלי.

בשורה התחתונה, ההכנה להוואי השנה היא מבחינתי חידה מרתקת ולא רק עוד בלוק אימונים לקראת תחרות סבולת ארוכה. האם עליתי על הדברים שאני צריך לשנות? האם אצליח לשנות אותם? נדע באמצע אוקטובר.